מדי יום ביומו הוא עשה דרכו, השכם בבוקר, מקדומים שבשומרון אל חוף ימה של תל-אביב. מביתו שבאחד היישובים הגדולים ביו"ש הוא נסע אל ביתו השני – מוזיאון האצ"ל בתש"ח. בתום יום העבודה וההדרכה חזר אל ביתו הראשון – מרחק נסיעה של פחות משעה. זהו איציק מלצר ז"ל, ממייסדי קדומים ומנהלו של מוזיאון המורשת, בית "גידי", שכל הנוסע בכביש החוף מתל-אביב לכיוון יפו - מכירו. לא אבן, לא סכין ולא כדור של מחבל הכריעו אותו. המחלה הממארת היא שקטפה אותו וניתקה פתיל חייו. כדי להגיע אל "הקו הכחול", קו המים של הים התיכון, הוא חצה את "הקו הירוק" במעבר אליהו, וגם חלף בדרך על פני כמה כפרים ערביים. בשבילו זה היה פחות דרמטי מכפי שזה אולי מצטייר בעיני ישראלי אחר. בשביל תל-אביבי שמכיר רק את שתי גדות הירקון, ייראה הדבר אולי תמוה. בשביל איש השומרון – טבעי ביותר. והרי לתל-אביב מגיעים לעבודה מדי יום ביומו גם תושבים מרחובות או מחדרה, למשל – אז מדוע לא מקדומים ומאריאל? את איציק לא נראה עוד על הקו קדומים-תל-אביב. לפני כשלושים יום הוא נטמן באדמת היישוב שלהקמתו סייע ובו חי את רוב שנותיו. הנה כי כן, בחייו ובמותו בטרם-עת איציק מלצר ז"ל קבע עובדה בשטח – עובדת היישוב קדומים. כמוהו כרון נחמן ז"ל, שקבע בחייו ובמותו בטרם עת עובדה נוספת בשומרון – עובדת העיר אריאל. כמוהם כחנן פורת ז"ל, שקבע בחייו ובמותו בטרם עת את עובדת גוש עציון. קבריהם שבמורד מחזקים את אחיזתנו בראש הסלע. מדברים עתה על יוזמה ערבית "חדשה", לפתרון הסיכסוך בין ישראל לפלשתינים ובין העולם הערבי לישראל. אבל לא כולם מבינים אצלנו את משמעות העובדות שנקבעו בשטח במשך עשרות שנים על-ידי איציק, רון, חנן זכם לברכה, ועל-ידי מאות אלפי מתיישבים יהודיים החיים בעשרות יישובים תוססים. לא הכל מבינים, שאבו-מאזן וחבריו מתנים מו"מ לשלום – בהכרת ישראל ב"פתרון" החד-צדדי שהם מתעקשים מעניין כמה מאיתנו זוכרים, שיו"ש לא נכבשה מידי "מדינת פלשתין". מדינה כזו מעולם לא היתה קיימת. הרצון להקימה עתה הוא חלק מהמסע להחלשת ישראל ולטישטוש העובדה, שעד 67 שימש שטח זה את ממלכת ירדן הכובשת להטרדת ישראל והכפרים הישראליים הסמוכים לגבול דאז עליו, והכולל "יודן-ריין", עקירת התנחלויות, ניקוי השטח מסממנים יהודיים-ישראליים. ספק אם קדומים (7000 נפש – 1000 משפחות), למשל, נכלל בסעיף הערבי ה"נדיב" של חילופי שטחים מזעריים על בסיס קווי 67. ואם לא – האם ניתן לעקור ישוב בסדר גדול שכזה? מישהו אינו מבין כי יו"ש איננה גוש קטיף, וכי מה שבוצע ב-8000 מתיישבים (הגם שבאופן חד-צדדי, בלא הסכם), לא יוכל להתבצע (עם הסכם או בלעדיו) במאות אלפי מתיישבי יו"ש? כל המדבר על פריצת דרך לקראת מו"מ, על פרץ של נדיבות ערבית, על נכונות ללכת לקראת ישראל – אינו יודע על מה הוא שח. מעניין כמה מבין אלה, שבמחי נאום או נייר נכונים למסור שטחים על יושביהם, ביקרו אי פעם באחד מיישובי יו"ש הגדולים, ראו את המצב בשטח, את הבנייה המאסיבית, את ההשתרשות באדמה, את האמונה היוקדת – לפני שהם קובעים כי ניתן גם ניתן להרוס אותם. לא מאחזים בלתי חוקיים הם אלה ולא נוער-גבעות יושב בהם – כי אם מרכזי חיים גדולים, נושמים, מבוססים, שעלו על הקרקע בברכת ממשלות ישראל. וכי עקירתם תביא שלום? וכי לא די לנו בדוגמת רצועת עזה, שנהפכה לסיוט לתושבי עוטף עזה? מעניין כמה מאיתנו זוכרים, שיו"ש לא נכבשה מידי "מדינת פלשתין". מדינה כזו מעולם לא היתה קיימת. הרצון להקימה עתה הוא חלק מהמסע להחלשת ישראל ולטישטוש העובדה, שעד 67 שימש שטח זה את ממלכת ירדן הכובשת להטרדת ישראל והכפרים הישראליים הסמוכים לגבול דאז. זה השטח שבו כמעט כל שם על המפה נזכר בספר הספרים שלנו, וקשור בזכרונות העבר היהודי הרחוק. זה השטח שהינו נחלת אבותינו, אלה המקומות שאליהם כמה העם היהודי באלפיים שנות גלותו. תושבי קדומים ידעו זאת היטב. הם באו להתיישב על גבעה שעליה דרכו רגליים יהודיות כבר לפני אלפיים שנה ויותר. הם עלו למקום, על מנת לחדש ימינו כקדם, פשוטו כמשמעו, וקבעו עובדות שלעולם לא יוכלו להימחק - לתשומת לב מנהלי המו"מ, אם וכאשר ייפתח, גם מהצד הישראלי, גם מהצד הפלשתיני. מי כאיציק מלצר המנוח ידע, שלא רק לקדומים, יישובו, לוטשים הפלשתינים עיניהם, אלא גם למסגד חסן-בק הסמוך לבית "גידי", מקום עבודתו, בלב תל-אביב. "ישראל היא ארצנו הכבושה, ולפלשתינים זכות גם על האדמות שכבשה ישראל לפני 67" – דברי יו"ר הרשות הפלשתינית אבו-מאזן. ואולם אל להם, לתושביה היהודים של יו"ש, לחשוש, לא מאבו-מאזן ולא - להבדיל - מהשרה ציפי לבני, שהופקדה משום-מה בממשלה הנוכחית על התהליך המדיני וכבר משבחת את היוזמה הערבית החדשה-ישנה. שרת המשפטים נמצאת בעמדת מיעוט בממשלה. ראש הממשלה ומרבית חבריה מבינים כנראה כי אין מתיישבים לשולחן המו"מ כשאקדח טעון בתנאים מוקדמים מכוון לרקתנו. על אחת כמה וכמה תנאים שמשמעותם היא הבטחת נסיגתה של ישראל לקווי 67, ביתורה מחדש של ירושלים ועקירת כל סממן יהודי שנקבע בשטח ב-46 השנה שחלפו מאז שיחרורו. במלים אחרות: הסגת ישראל לקווי חנק, שיחלישוה ויעודדו נסיון נוסף להביא לחיסולה מעמדה אסטרטגית נוחה יותר. אפילו אבו-מאזן ה"מתון" אינו מסתיר שאיפה זו. על מה נשאר, אם כן, לנהל משא ומתן?! התנאים הערביים המוקדמים הללו מלמדים על יהירותה של הרשות הפלשתינית, הרוכבת על גל שנאת ישראל בעולם הנאור, ועל גל האנטישמיות הגואה במערב, המפיצה בעצמה תעמולה אנטישמית זוועתית, והמזהה אולי חולשה בצד הישראלי הכמה לשקט ולשלווה. הם מלמדים, שאין פני הערבים, והפלשתינים בתוכם, למו"מ אמיתי, ישיר, שבו ורק בו ייקבעו – יש לקוות - סעיפי ההסכם, שיספקו, ולו בחלקם, את שני הצדדים גם יחד. פורסם לראשונה בגיליון החדש של רבעון "האומה", מספר 190, שראה עתה אור
