השבת, ח"י באלול, הוא יום הולדתם של שני המאורות הגדולים – הבעל שם טוב ובעל התניא, ויום ההילולא של המהר"ל מפראג זי"ע. ח"י באלול הוא גם היום הראשון מבין 12 הימים החותמים את השנה, עליהם אמרו גדולי החסידות שכל יום מימים אלו מכוון כנגד חודש בשנה, ובעבודת ה' של הימים הללו אפשר להעלות את כל השנה. המהר"ל מפראג קדם לחסידות בשנים רבות, אך תורת החסידות מצאה בו יסודות קדומים לשיטתה. המהר"ל פרץ דרך לחסידות בכך שהסביר בלשון פשוטה יחסית, רעיונות עמוקים ופנימיים, שיסודות רבים מהם שאובים מתורת הנסתר. בעל התניא היה אף מצאצאי המהר"ל, והמסורת החב"דית מציינת שההקדמה לספר התניא המציינת שהספר הוא על פי 'ספרים וסופרים', הרי שסופרים הם צדיקים חיים, וספרים הכוונה לספרי המהר"ל. גם מרן הרב קוק זיע"א ותלמידיו מצאו בספרי המהר"ל יסודות עיקריים לשיטה הרואה בסגולת עם ישראל, ובעיסוק בשיבת ישראל לארצו והבאת הגאולה, את היסוד המרכזי לעבודת דורנו. כדרכם של צדיקי חסידות, עיטרה המסורת היהודית גם את המהר"ל בעטרת פלאים, וראתה בו מקובל עצום ובעל מופת, שהושיע את ישראל מעלילות הדם הנוראיות, בסיוע 'גולם' שברא בשמות קדושים. סיפור מופלא מחבר גם בין הבעל שם טוב והמהר"ל מפראג. כידוע, בצעירותו הסתיר הבעל שם טוב את גדולתו. באותם ימים, התפרנסו הבעש"ט ואשתו מחפירת טיט והובלתו לאתרי בניה. עני מרוד היה הבעש"ט, ואת סחורתו הוביל בעזרת סוס כחוש הרתום לעגלה רעועה. לעיתים, לא היה בכוחו של הסוס לסחוב את המשא, והבעש"ט ואשתו היו מסייעים לסוס ודוחפים את העגלה בעצמם. יום אחד, שמע הבעש"ט על מכניס אורחים גדול בשם רבי ברוך, שמעבר לאוכל ולינה, נהג להחליף את סוסיהם הכחושים של אורחיו, בסוסים חזקים מאורוותיו. נסעו הבעש"ט ואשתו לרבי ברוך, והוא אירחם למספר ימים, ואף הבטיח להם סוס טוב. רבי ברוך לא זכה לפרי בטן. באחד הלילות, התעורר רבי ברוך משנתו, והבחין באור גדול הבוקע מחור המנעול של חדר האורח. הציץ רבי ברוך בחור, כי חשש מאש שהתלקחה בחדר האורח, אך להפתעתו – בתוך החדר שוחח עם האורח, זקן בעל הדרת פנים מופלאה, שהפיץ אור על כל סביביו. המראה שראה גרם לו להתעלף וליפול לארץ בחבטה עזה. כשהתעורר, מצא את עצמו שוכב על מיטת האורח, כשהבעש"ט מטפל בו. אמר לו הבעש"ט – דע לך שהזקן שראית היה המהר"ל מפראג שאתה מצאצאיו. המהר"ל ירד מהעולם העליון כדי לומר לי, שבשכר הכנסת האורחים תזכה בשנה הבאה לבן שיאיר עיניהם של ישראל. בברית של הבן, תמתין לי, ואני אבוא ואברך אותו. עברה שנה, ורבי ברוך ואשתו זכו לחבוק בן. לברית הזמין רבי ברוך את כל עניי הסביבה, וקיווה שגם האורח האלמוני יבוא עימהם. המתין רבי ברוך לאורח, אך זה בושש לבוא. החליט רבי ברוך, להעביר את הרך הנולד בין הנאספים, שיברכוהו, ואם האורח נמצא הרי שגם הוא יברך את הילד. הנוכחים בירכו את הילד בברכות שונות. והנה, הניח אחד העניים את ידו על ראש הילד ואמר בקול רם: איני יודע ללמוד. אך שמעתי כתוב – "ואברהם זקן בא בימים". זקן זה סבא, אני מברך את הילד שיהיה הסבא של עם ישראל. כל הנוכחים צחקו מהברכה המוזרה, אך רבי ברוך ידע שזו הברכה לה ציפה. גדל הילד, וכולם קראו לו 'סבא', הלא הוא רבי אריה ליב (הקרוי על שם המהר"ל) משפולי, ה'סבא משפולי'. בברכה זו יש יסוד עמוק. המכניס אורחים זוכה לילדים (אברהם אבינו ועוד). מי שמכיל ומחזק את כוחות האחרים (אורחים), זוכה שה' יתן לו כוחות והמשכיות (ילדים). ומי שנוהג כך הרי הוא ה'סבא' הטוב של עם ישראל, המגדל ומטפח אותם ודואג להם. כך נהגו המהר"ל, הבעל שם טוב ובעל התניא. ויהי רצון שזכות הצדיקים תעמוד לנו, ונזכה גם אנו לקחת אחריות ולחזק ישראל עם קדושים, ונחתם לשנה טובה ומבורכת.
