ביום יז' בכסלו, אשר חל ביום שלישי השבוע, בשנת תש"ח, החליטה העצרת הכללית של האו"מ על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. הייתה זו כבר חלוקת הארץ בשנית, שכן קודם לכן נגרע מן המדינה היהודית העתידה לקום, חבל הארץ שממזרח לירדן, אשר גודלו פי כמה. עתה, השטח אשר נועד למדינה היהודית לא היה אלא פיסות פיסות, אשר הסתכמו אך בחמישה עשר אלף קמ"ר. אולם, ההמון שיצא לחגוג ברחובות, כלל לא ידע מה קוטנה של המדינה המיועדת, ואף לא התעניין בכך. די היה לו שהובטחה לו מדינה ריבונית, זעירה ככל שתהיה. יחידי סגולה, כמו הרב צבי יהודה הכהן קוק, והרב יעקב משה חרל"פ, היו צריכים לנחם עצמם על חלוקת הארץ, בד בבד עם שמחתם על הקמת המדינה. הערבים לעומת זאת, לא שמחו כלל אלא פתחו מיד בפעולות רצח והרס, על מנת להכרית כל סיכוי להקמת המדינה היהודית. במדינות ערב החלו מיד פרעות ביהודים. הממסדים הערביים, הן הדתי והן והפוליטי, וכן ה"רחוב הערבי" לא יכלו להשלים עם איזו שהיא פיסת ריבונות יהודית בארץ. בתום המנדט הבריטי בחמישה עשר במאי שלאחר מכן, המוכר לנו יותר כה' באייר, פלשו צבאות ערב לארץ במטרה לסכל את הקמת המדינה היהודית. אולם, לא עשו זאת כדי להוסיף את השטח המיועד למדינת ישראל אל המדינה הערבית, אלא כדי לספח לעצמן כל אחת את הקרוב אליה, אם לא את הכל. ירדן ששיטחה כתשעים אלף קמ"ר, רצתה בעוד כמה אלפים לעצמה, כך סוריה ששטחה מאה שמונים וחמש אלף קמ"ר וכך גם מצרים אשר שיטחה מגיע למעלה ממיליון! קמ"ר. הביטוי "קפיטליזם חזירי" עוד לא היה קיים אז, אך "טריטוריאליזם חזירי" מבלי שנוסח כך, התקיים במלוא עוזו אצל מדינות ערב, הן ביחס לשטחי ארץ ישראל והן אצל כל אחת ביחס לחברותיה. גם הערבים לא ראו אז צידוק בהקמת מדינה ערבית נוספת בארץ ישראל. עקב המתקפה הערבית הכוללת, נאלץ היישוב היהודי לכבוש כפרים ערביים כדי לסלק את איומם מעליו, ואחריו, גם מדינת ישראל, אחר הקמתה, כדי לסלק מעליה את הפולשים לתחומה. בסוף מלחמת תש"ח, נוספו למדינת ישראל עוד כחמשת אלפים קמ"ר, וממשלתה ספחה אותם אליה בצו, כפי שהסמיכה אותה הכנסת. הערים באר שבע, אשדוד , אשקלון, קריית גת, לוד , רמלה, יפו, ירושלים בית שמש, עכו, נהרייה כרמיאל, נצרת ומגדל העמק מצויות בשטח שנועד למדינה הערבית, ומציאותן במדינת ישראל היא תוצאה של כיבוש. ואכן, בספר שיצא בהוצאת משרד הביטחון והמטכ"ל אודות מלחמת העצמאות, מסכם העורך את הקרב על יפו במילים: "יפו הפכה לשטח כבוש יהודי". כמו כן, יישובים רבים, מושבים וקיבוצים, היושבים סביב ירושלים ובדרך אליה, נוסדו על חורבות כפרים ערביים, או בשטחים אשר נועדו להיות במדינה הערבית. למעלה מכך, הגליל המרכזי כולו, עמד להיות במדינה הערבית. עקב התנפלות הכנופיות הערביות על היישובים היהודים,ופלישת מדינות ערב לאחר מכן, גורשו ונהרסו כפרים ערביים רבים , בצפון בדרום ובמרכז הארץ, ונמנע מתושביהם לשוב למקומם לאחר מכן. דרישות ערביות בנושא זה, נדחו בכל משא ומתן. תשע עשרה שנה, לא תבעו ערביי ארץ ישראל מירדן ומצרים, לממש את הקמת המדינה הערבית בשטח שכבשו, דרישה זו צמחה ועלתה רק אחר כיבושו בידי מדינת ישראל. הסכמתנו לתכנית החלוקה לא הייתה מתוך שאיפה לצדק, כי אם מתוך כניעה למציאות. עתה כשמתברר שוב ושוב, כי אין סיכוי לפייס לא את חכמי הדת הערביים, לא את הפוליטיקאים ולא את ה"רחוב הערבי", יש מקום לדון מחדש בשאלת הצדק שבתכנית החלוקה בכלל מבחינה מוסרית לא ניתן לראות הבדל בין מה שנכבש מן השטח הערבי במלחמת העצמאות לבין מה שנכבש לאחר מכן בששת הימים. התובעים להשיבו להם, מדברים בשם הדמוקרטיה ומתן זכות ההצבעה, אשר לא ניתן להעניקה לערביי יו"ש. אולם, שום ערבי איננו מכיר בכיבוש הישראלי בנצרת ובעכו, רק משום שניתנה לו זכות הצבעה. גם אין כאן למעשה צעד דמוקרטי אמיתי, שכן חוק השבות מבטיח מציאות שבה לעולם לא יהיה כאן רוב ערבי. אכן מוסרית לא ברור, מדוע מופיעים שחקנים רבים בפסטיבל תיאטרון הנערך בעכו, ומסרבים להופיע באריאל. שני שליש מתושבי עכו ברחו במלחמת תש"ח, ולא הורשו לחזור . בתיהם נתפסו על ידי עולים חדשים יהודים. בהקמת אריאל לא גורש משם אף ערבי, הוא הדין לגבי שאר יישובי יש"ע. הם לא קמו על אדמות כפרים ערביים, כמו קיבוצים ומושבים רבים, אלא על אדמות מדינה או על אדמות שנקנו בכסף. שאלת הביטוי הפוליטי של ערביי יו"ש עודנה פתוחה, אולם, זכויות אזרח בסיסיות, כמו חופש ביטוי, חופש עיסוק, חופש אקדמי, ושלטון מקומי, ניתנות להם יותר מאשר בכל מדינה ערבית. הדיבורים על "אפרטהייד" הם עלילה מוחלטת. בטרם פרצו אירועי הדמים תחת השם "אינתיפאדה", נכחו ערבים באין מפריע בכל רחבי המדינה, ואיש לא הושיב אותם על ספסלים מיוחדים, או מנע מהם לעסוק בכל אשר בחרו. הבדיקות המיוחדות וההגבלות כלפי הערבים נקבעו מטעמי דם ולא מטעמי גזע. לאור כל הקורה, יש צידוק לערער שוב ושוב על רעיון ה"מדינה הפלשתינית". ועדת האו"מ לענייני ארץ ישראל, לא חפשה אמת וצדק אלא את ההסדר המעשי. היא כמעט צילמה מצב. לא נשאלה למשל השאלה מנין ומתי הגיעו לכאן רוב ערביי ארץ ישראל. באנציקלופדיה העברית, בערך "עזה" נכתב כי ב1948 היו שם 19500 ערבים וכי הם באו לשם כמעט מכל ארצות ערב. ההגירה הערבית הבלתי חוקית לתוך הארץ, בשנים שלפני קום המדינה, תוך העלמת עין נפשעת של שילטונות המנדט, לא הובאה בחשבון. הערבים הגיעו לארץ ברובם כ"מהגרי עבודה". על כן הם אינם יכולים לטעון לריבונות עליה או בה. כמו כן, הוצג העם היהודי כעם שהעוול אשר נגרם לו לאורך ההיסטוריה מצדיק לתת לו מקום בארץ. לא הוצג הספר המצוי והנקרא ביותר בתולדות העם היהודי, סידור התפילה. שם ניתן היה לראות, שאין תפילה שלא נזכרת בה ארץ ישראל, ושיהודי לא סיים סעודתו, ואפילו לא אכל פיסת עוגה, חופן צימוקים או שתה כוסית יין, מבלי להזכיר את ארץ ישראל ואת ירושלים לאחר מכן. ארץ ישראל איננה ה"מגרש" של העם היהודי, אלא גם תמצית אמונתו ותרבותו. הסכמתנו לתכנית החלוקה לא הייתה מתוך שאיפה לצדק, כי אם מתוך כניעה למציאות. עתה כשמתברר שוב ושוב, כי אין סיכוי לפייס לא את חכמי הדת הערביים, לא את הפוליטיקאים ולא את ה"רחוב הערבי", יש מקום לדון מחדש בשאלת הצדק שבתכנית החלוקה בכלל. ניסיונות הערבים לחסל את מדינת ישראל נמשכים מאז תום מלחמת תש"ח. הם מצדיקים את ערעור הסכמתנו לתכנית החלוקה.
