חנוכה. אין שנה שלא עוברת לי בראש השאלה: מיהם המכבים של היום? מי הם אותם גיבורים עשויים ללא חת שמעיזים לעמוד בימים אלו במרכז הכיכר, קבל עם ועולם, כשכולם נגדם, ולקרוא: "מי לה' אליי". אל תקלו ראש בשאלה, אני לפחות ממש מתקשה לענות. אז - האם זו ירידת הדורות או שהתנאים השתנו? בואו ניזכר בסיפור - עם שלם, עמנו, נשלט על ידי עם אחר, ומתחיל להיטמע בתוכו. התרבות השלטת הופכת גויית, יורדת מאוד גדולתה של עבודת ה', ובמקביל נגזרות גזירות כנגד מי שעוד לא השתכנע לבד שצריך לעבור לתרבות ה"נאורה". בשתי דרכים נלחמו בנו היוונים: ביד המלטפת, דרך הפיתוי התרבותי, וביד הקשה, בגזירות ומלחמה. לא צריך להיות חכמים גדולים כדי להבין שהדרך הראשונה עבדה עלינו מצוין, ולולא הגזירות הקשות אולי לא היה קם איש להציל את המצב. אך מרגע שקמו המכבים להילחם, הם פעלו בשתי החזיתות - גם להצלת העם היהודי, וגם בהצלת הזהות היהודית מכליה. הציונות אימצה את החשמונאים ככאלו המסמלים את האקטיביות ואת העמידה איתן אל מול הגויים, שהיא האנטיתיזה לגישה הגלותית המסורתית לפיה יש לקבל את הגזירות, להוריד את הראש, להתפלל ולהמשיך הלאה. אבל ראשי הציונות דאז בחרו במודע להתעלם מן הפן המסוכן שכרוך בסיפור חנוכה - סיפור ההתייוונות מרצון. זאת למה? כיוון שהרצל וחבריו היו עצמם מתבוללים, והפן של הישארות האומה היהודית כעמו הנבחר של הקב"ה לא אמרה להם דבר, ורק הצלת הלאום היהודי מעוד ועוד אנטישמיות וסבל, עמדה לנגד עיניהם. שהרצל וחבריו היו עצמם מתבוללים, והפן של הישארות האומה היהודית כעמו הנבחר של הקב"ה לא אמרה להם דבר, ורק הצלת הלאום היהודי מעוד ועוד אנטישמיות וסבל, עמדה לנגד עיניהם. ואז הצטרפו מנהיגינו, הציונים הדתיים, ולמעשה, לתפיסתי, הוסיפו את הפן החסר לציונות וגאולת העם היהודי - לא רק הצלה אקטיבית של הלאום מן הגזירות והשמד, אלא גם הצלת העם מפני התבוללות והיטמעות בגויים, תוך שמירה על זהותו היהודית המסורתית. בכך היו אולי מקימי הציונות הדתית של אז, החלוצים הדתיים, מעין משפחת חשמונאי, שבגבורת הנפש לצד גבורת הזרוע סייעו להצלת עמינו הן מגזירות השמד הנוראות, והן מההתבוללות המפתה, וממחיקת הזהות היהודית. ומה היום? אותן שתי פנים של חג החנוכה עומדים עדיין בפני העם שלנו - האיום הפיסי על קיומנו טרם הוסר, ולשם כך יש לנו צבא חזק. ולצידו עומד בשקט, כצל שחור ומאיים, האיום הרוחני. ובו נודה על האמת, כאז כן היום, לולא האיום הקיומי והמלחמה המתמשכת באויבים, לא ברור עד כמה היינו מצליחים לשרוד את האיום על הזהות שלנו. וכאן באמת המצב חמור מאוד - כל מה ששונאינו לא הצליחו לעשות בכוח הזרוע, עושים אנחנו לעצמנו באיבוד הזהות היהודית. לא רק בחו"ל מאבד העם היהודי אלפים מבניו כל שנה בנישואי תערובת והתבוללות, גם כאן אנחנו במו ידינו נותנים ידינו להרחקת אנשים מן היהדות ומן הזהות. הפוליטיקה של השנאת הדת היהודית ויצירת מרחק שנות דור בינינו לבין אחינו שאינם שומרי מצוות, הם כלים הרסניים שאנחנו בנינו. כך גם את ההסתגרות בתוך ד' אמות העליונות הדתית שלנו, תוך בניה מאסיבית של חומות ברזל בינינו לבין אלו שהולכים לכולנו לאיבוד. אז מי המכבים הגיבורים של ימינו? אולי אין כאלו. ובכל זאת, יש מביננו שנוהגים אחרת, ומקדשים שם שמיים ברבים. לתחושתי, מי שפועל למען קירוב לבבות ויצירת שפה ותרבות יהודית משותפת לכולם כאן, הוא מכבי. מי שנפתח ומכיר ומתקרב ומקרב, ונותן יד לדרך משותפת והסכמות במקום קיטוב, עושה מעשה גבורה. מי שלוקח חלק בנשיאת נטל משותפת, ושירות צבאי משמעותי משותף למשל, בודאי שואף במשהו לכיוון החשמונאים. מי לה' - אל אותם גיבורים, והלוואי שירבו. (מתוך העלון 'שבת בשבתו')
