בשנים האחרונות התרבו עתירות לבג"צ שהוגשו ע"י ארגוני שמאל הנאבקים בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. ארגונים אלו פנו לדרך זו לאחר שאיבדו תקווה להשפיע על מדיניות המדינה בעניין ההתיישבות ביהודה ושומרון בדרך דמוקרטית, דרך הקלפי והבחירות לכנסת. עניינן של העתירות הוא להרוס בתים, יישובים ושכונות בטענה שהוקמו על קרקעות פרטיות. מאחר ויש הסכמה לאומית רחבה, כך אני מקווה, שתפארת ההתיישבות ביהודה ושומרון לא תהיה על גזל, קיוו ארגוני השמאל כי באמצעות טענת הבעלות הפרטית ישיגו את מבוקשם בבג"צ שיניב פסקי דין להריסת בתים, יישובים ושכונות.

בעלים ללא הוכחה בהמרצת ארגוני שמאל  
דא עקא, טענת הבעלות הפרטית לא הועלתה במישרין על ידי פלסטינים, אלא ע"י ארגוני שמאל שהשקיעו משאבים רבים לאתר פלסטינים המוכנים לטעון בעלות כזו. ברוב מוחלט של המקרים טענת הבעלות לא התבררה בבית משפט מוסמך (שלום או מחוזי) שבו מציגים ראיות (מסמכים, אסמכתאות ועדים) ובו הצד שכנגד יכול להפריך טענות וראיות אלה. כל הכרעות הבג"צ נפסקו רק בהליכים שאי אפשר להציג בהם ראיות. בג"צ הסתמך רק על הודעת הפרקליטות בדבר הבעלות הפרטית על הקרקע מבלי שזו הוכחה בערכאה כלשהי. יתירה מזו, במרבית המקרים טענת הבעלות, שהוצגה ע"י ארגוני השמאל בשם פלסטינים עלומים, הועלתה לאחר שנים רבות אשר היישוב או השכונה קיימים.

הן הפרקליטות והן בג"צ סברו, בכל העתירות, כי התרופה והסעד הבלעדיים הם הריסת המבנים, הישובים והשכונות. בדרך כלל מדובר ביישובים בהם יש עשרות יחידות דיור שעלו לקרקע בתום לב, לפני שנים רבות.  משפחות עם ילדיהן מתגוררות בהם, והם הגיעו בתום לב ללא כל סימן להיותה קרקע פרטית. בכל המקרים מדובר בקרקע בתולה, סלעית, שאינה סמוכה לישוב פלסטיני כלשהוא. ישובים אלה זכו להכרה ולסיוע של המדינה כמו סלילת כביש, התקנת קוי חשמל ומים ומתן שירותים ממלכתיים בישוב, כמו מעון וגן ילדים,  כמקובל בכל ישוב בארץ. 

עתירות ארגוני השמאל לא נבעו מחרדה לזכות הקניין של הבעלים הפלסטינים אלא מנימוקים פוליטיים ואידיאולוגים, השוללים את ההתיישבות ביהודה ושומרון. מגמת פניהם לא לגונן על נגזל אלא רצון להרוס ולעקור את ההתיישבות היהודית באיזור זה. הנימוק המשפטי הוא תפאורה בלבד לשאיפתם להרס ההתיישבות.
במקרה של הישוב מגרון, הפלסטיני הטוען לבעלות פרטית הגיש לבית משפט תביעה לפיצויים נגד המדינה. משדרשה הפרקליטות ראיות לבעלותו משך את תביעתו!

הצעת חוק מאוזנת
במקרה של הישוב מגרון, הפלסטיני הטוען לבעלות פרטית הגיש לבית משפט תביעה לפיצויים נגד המדינה. משדרשה הפרקליטות ראיות לבעלותו משך את תביעתו!

הצטברות תנאים אלו ונוספים גמלו בלבי עמדה שאין זה מוסרי להרוס מבנים ובהם משפחות על ילדיהן. ניתן למצוא תרופה משפטית מקובלת אחרת מבלי לפגוע בזכויות קניין מוכחות של פלסטינים.  גיבשתי הצעת חוק למניעת הרס בתים ביהודה ושומרון אם במשך ארבע שנים מאז הקמת היישוב לא פנה אף תובע הטוען לבעלות על הקרקע לבית משפט מוסמך, ולא הוכיח את בעלותו בראיות כמקובל. הריסת המבנים מנוגדת למוסר ולצדק הטבעי אם הטוענים לבעלות לא הציגו בדל ראיה ואם השתהו בתביעתם שנים רבות. הצעת החוק שגובשה מתייחסת לישוב המונה לא פחות מעשרים משפחות, מפני שכלפי ישוב בגודל כזה אי אפשר לטעון שלא ידעו על קיומו.

אם התובע, שהגיש את תביעתו לאחר ארבע שנים מהקמת היישוב, יוכיח את בעלותו בבית משפט, יוכל בית המשפט לקבוע פיצויים מלאים, בכסף או בקרקע חילופית. על פי השקפתי, במקרים כאלה יש לאזן בין האינטרס של הבעלים לבין האינטרס הציבורי והמוסרי של הימנעות מהרס ישובים שקמו בתום לב. לאחר הפיצוי הנאות יהיה עתיד ישובים אלה כעתיד כל הישובים ביהודה ושומרון.

במקרה של הישוב מגרון, הפלסטיני הטוען לבעלות פרטית הגיש לבית משפט תביעה לפיצויים נגד המדינה. משדרשה הפרקליטות ראיות לבעלותו משך את תביעתו! הנה לנו המחשת ההבדל בין 'תיק' שבו צריך להוכיח בעלות, לבין הודעת פרקליטות לבג"צ על בעלות פרטית ללא הוכחה משפטית.

מתן פיצוי כספי, או קרקע חילופית, כתחליף להריסה הופעל במקרים אחרים. למשל, חברת 'רמתיים צופים', בבעלות משפחת פורוש בירושלים, קיבלה קרקע חילופית בהר שמואל לאחר שהמדינה בנתה בטעות ובתום לב על קרקעות החברה בנבי-סמואל. חלק מהישוב בית-חורון נבנה בטעות על קרקע פרטית, וכשהתגלה הדבר אישר בית המשפט שבעל הקרקע יקבל פיצוי כספי מוגדל והבתים לא ייהרסו. תקצר היריעה מלהביא עוד דוגמאות נוספות רבות.  

הצעת החוק נתמכת עקרונית גם בחוות דעת משפטית של עורכי הדין ד"ר יעקב וינרוט וד"ר הראל ארנון. תמיכת הממשלה בהצעת חוק זו היא שאלה פוליטית ולא משפטית. עניינה הוא מדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון ולא שאלת זכויות קניין. מותר איפוא לצפות ממשלה לאומית שתשתמש בהצעת חוק זו למימוש מדיניותה המוצרת שבזכותה ולמענה נבחרה.   

(מתוך העלון 'שבת בשבתו')