העימות בין חיילי צה"ל בשומרון לבין נערי הגבעות, הוא הזדמנות מצוינת להשוואה אמיתית ביניהם. לא רק בסכנה המוחשית, להיהרג או להיפצע, אלא גם ובעיקר במעטפת החברתית. כמעט כל צעיר ישראלי המתגייס כיום לצה"ל, זוכה להוקרה והערכה מסביבתו. החברה מסביב גאה, מתרגשת, מלווה ושומעת בשקיקה סיפורי גבורה. גם הצבא עצמו דואג להעצים את ההילה. כל מסע "שווה" פס על השרוול, כל קורס מזכה בסיכה, כל פעולה ברקע אדום. הוועד למען החייל מפציץ במתנות, שלא לדבר על מענק-שחרור ומענק-גיוס ודמי-קיום ודמי–הפקדון, הטבות בחשבון הסלולארי ובטח שכחתי משהו. הכל במסגרת שהצעיר לא בחר להיות בה, אלא נאלץ לשרת בה בעל כורחו. בן גילו שעל הגבעות – בוחר מיוזמתו וללא כל הכרח מאיש, לעזוב את ביתו החמים והנעים ולגור במשך שנים בתת-תנאים, בבית עץ חשוף לרוחות, רצפת-בוץ וגג דולף, הנהרס מדי כמה שבועות ע"י שוטרי מג"ב וחיילי צה"ל. בקור של 3 מעלות בלילה, בלי כלי-אוכל, ארונות-בגדים או שמפו לשיער, בלי חימום, בלי מים זורמים או חשמל, ורק עם דרך-לא-דרך משובשת ובוץ עד האזניים. למה הם עושים זאת, שם על הגבעות? בשביל מה כל הסבל, כל החיים הנוראים הללו בתת- ברור לי שבני הקצין, כיהודי הנאמן לאלוקיו, תורתו, עמו וארצו, אם יקלע לשעת מבחן מול המערכת הצבאית - יעמוד בדעתו ולא ישכח אף לא לרגע, שיש כאן רק אחד שנותן פקודות. הוא שבשמים תנאים פיזיים? הכל בשביל "אידיאל (מילה זרה היום בשיח הישראלי) של גאולת ארץ ישראל עבור העם היהודי". משפט שכל-כולו מוזר לתרבות הישראלית השלטת. הם מסתובבים במרחב שבין הישובים, על ההרים ובוואדיות, בין המעיינות והכרמים – רק כדי שהישובים לא יוותרו מבודדים, במעין גטו מודרני, אלא שהשטח מסביב יהיה בנוכחות יהודית. החיילים שומרים על המרחב כעבודה, בלי שבחרו במשימה הזו – נערי הגבעות מיישמים את המשימה הזו בהתנדבות, עם הרבה יותר מסירות והתלהבות, ראש-גדול, רק בלי משכורת, בלי תנאים, עם ניכור-חברתי גובר ובלי שאיש מכריח אותם. אז מי יותר "גיבור"?! מסביבם של נערי הגבעות - החברה אדישה עד עוינת. איש לא מעריך את מעשיהם, לא מעניק להם דמי-קיום או סתם תיק-צד מדוגם, ולא פעם הם רעבים ללחם. איש לא אומר להם תודה, לא עורך "ערב הצדעה" או "כינוס הוקרה", לא מגיע למאחז עם עוגות ותרמוס-תה בליל סופה, ובינתיים אף ראש מכינה קדם-צבאית לא בא עם חניכיו להפגין הוקרה, הערכה והערצה בשערי המאחז. ראש הממשלה לא מחייך, שר החינוך לא זורק מילה טובה, איגוד ישיבות ההסדר מעולם לא פרסם בשבחם מודעת הוקרה, ואפילו חלק מתושבי ההתנחלויות לא תמיד מאירים להם פנים. נערי הגבעות הם גיבורים אמיתים, חיילים אלמונים וללא מדים, שעוד יכתבו עליהן שירים והצגות, יחברו ספרים ויפתחו מוזיאונים, בדיוק כמו נעשה היום בגליל לאנשי העלייה השנייה ולחלוצי הביל"ויים. ברור לי שבני הקצין, כיהודי הנאמן לאלוקיו, תורתו, עמו וארצו, אם יקלע לשעת מבחן מול המערכת הצבאית - יעמוד בדעתו ולא ישכח אף לא לרגע, שיש כאן רק אחד שנותן פקודות. הוא שבשמים. אז בפעם הבאה שיש פה למישהו ערב פנוי, אולי נחשוב על ערב הוקרה לנערי הגבעות? תטענו ש"הם עושים גם מעשים שליליים"?! גם חיילי צה"ל עושים "לפעמים" מעשים שליליים – אבל בערב הוקרה חגיגי לא מקלקלים את האווירה בזוטות כאלו.
