בתחילת פרשת וישב התורה מציגה את יוסף: "והוא נער את בני בלהה" - מפרש רש"י "שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו". יוסף היה מתייפה ומתקשט שלא כמנהג שאר אחיו. נער שמודע להופעתו החיצונית. למרות זאת יוסף רואה את עצמו נעלה על אחיו והולך לספר לאביהם על מעשיהם השליליים. בנוסף, התורה מספרת על יחס מועדף שנותן יעקב ליוסף - "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו". תגובתם הטבעית של שאר האחים היא קנאה המובילה לשנאה - "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם... וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". העדפת אחד מהילדים על פני שאר אחיו הינה בעייתית ועלולה להביא לפגיעה קשה בשלום בית. ומכאן למד רב "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". (שבת י ע"ב) המהפך על סמך נתונים אלו, אם היינו מנסים לנחש מי מכל בניו של יעקב יזכה בסופו של דבר לכינוי "צדיק" בעיני חז"ל, מן הסתם לא היינו מהמרים על יוסף. והנה, מכל שבטי י-ה דווקא יוסף זכה בתואר "צדיק". כיצד אותו בן זקונים מתיַפיֵף, מתנשא ומפונק הפך להיות צדיק? נראה שלמהפך כמה סיבות. אחריות יוסף הנער נזרק למציאות חדשה - "ויוסף הורד מצרימה...". מנער מפונק הופך יוסף לעבד הנושא באחריות כבדה - "ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו". כיצד הוא עומד בקושי? כאשר נותנים לנער אחריות, הכוחות החיוביים שלו מתגלים. הנער מרגיש שסומכים עליו וזה נותן לו מוטיבציה להצליח. על פי דרכו "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב,ו). במאמרו "המספד בירושלים" עומד הראי"ה קוק על תכונות האופי המרכזיות של יוסף "המשביר" - בעל יכולת ההנהגה כלכלית, כושר ארגון, ויצירת קשרים עם אומות העולם. לכן, כאשר ניתנת ליוסף הזדמנות להוכיח את כישוריו בתחומים אלו, מתגלים כוחותיו החיוביים. הקשר עם ההורים על הקשר המיוחד בין יוסף לאביו כבר עמדנו, אך ליוסף קשר מיוחד גם עם רחל אימו: כאשר ניגשת כל משפחת יעקב להשתחוות לעשיו בוחר יוסף ללכת לפני רחל כדי להגן עליה: "אמר אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה" (רש"י, בראשית לג,ז). כיצד מתנהג יוסף בחיי היום יום במצרים? נער בודד בין גויים, המוקף בתרבות אלילית-מצרית? היינו מצפים אולי שיוסף שעסק בנערותו בעיסוקים חיצוניים יסחף בתרבות הכללית, אך לא. חז"ל למדונו שגם במצרים יוסף נשאר נאמן למורשתו ו"שם שמים שגור בפיו". החינוך הופנם ובשעת מבחן הוא יוצא אל הפועל, לאו דווקא על ידי הילד שממנו ציפינו לכך. גם כאשר יוסף עומד בפני הניסיון הקשה בחייו, אותו ניסיון שבזכותו זכה לתואר "צדיק", עומדת לפניו דמות דיוקנו של אביו ומצילה אותו מחטא: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון..." (סוטה לו,ב). לפי דרכנו למדנו, שגם כאשר נראה שהילד או הנער אינו הולך בדיוק במסלול, חשוב מאוד לשמור איתו על קשר חם והדוק. קשר זה ייתן פירות בעתיד, אף אם בהווה נראה שאין הדבר משפיע כלל על התנהגותו.
