שנת הלימודים בבית הספר של ילדיי מורכבת משני חלקים עיקריים. החלק האחד כולל את ימי האירועים – טקסי ראש חודש, מסיבות חגים, ימי זיכרון, יום השמחה, מסיבת הסידור וכדומה. החלק האחר כולל את כל ההכנות של הילדים לאירועים האלה: לימוד שירים ותנועות, מסדר דגלנים ואיסוף כסף וחטיפים. איפשהו בין לבין מצליח בית הספר לדחוף לשנת הלימודים הזאת גם מעט לימודים. הפוליטיקה של הימים האחרונים מזכירה לי את חייהם של ילדיי וחבריהם. בתקשורת כבר החליטו שאנחנו בשנת בחירות. גם הפוליטיקאים כבר מכינים את עצמם לבחירות הבאות: פריימריז, גיוס ידוענים מבחוץ ויצירת משברים מלאכותיים בתחילת דרכם. משה פייגלין חוזר לעמודי החדשות, שאול מופז יורה לכל הכיוונים, ויאיר לפיד בטוח ש"איפה הכסף" הוא סטיקר המילניום. על פניו, הממשלה עדיין נראית כיציבה ביותר מזה שנים רבות. האם יש תהליכים שאנו לא יודעים? האם באמת הולכים השנה לבחירות כלליות? כן או לא, די בכל הרחשים והגידופים והבחירות המקדימות והכותרות בעיתונים כדי להוכיח לנו שגם בפוליטיקה, קדנציה של כנסת נחלקת לשניים: הבחירות וההכנות לבחירות. פה ושם מצליחים גם להעביר איזה חוק. טרור מילולי כמעט באותו עניין, האם אנו עומדים בפני פריימריז במפלגת תע"ל? זה נראה כך, לפחות לפי תכיפות הופעותיו של אחמד טיבי בתקשורת בשבועות האחרונים. יום אחד הוא מקריא שיר היתולי נגד ח"כ אנסטסיה מיכאלי, וביום אחר עובר לשירי הלל למחבלים. פעם הוא טרוריסט, פעם אחרת שוביניסט. השבוע התייצב טיבי בחזית מתוקשרת מול מנכ"ל רכבת ישראל המתנגד להוספת כריזה בערבית לרכבת. "הרכבת שוב ירדה מהפסים", אמר הח"כ והצליח לדחוף את שמו פעם נוספת לעיתון. בפייסבוק ישנה קבוצה בשם 'משחקי מילים עלובים', ובה יכולים גולשים בעלי מודעות עצמית לפרסם את הגרועות שבין הברקותיהם המילוליות. ייתכן שהיה מקום לייחד פינה נפרדת למשחקי מילים של ח"כים רודפי כותרות. אני מניח שאם טיבי היה נאבק בחברות המים המינרליים, הוא היה אומר שהם איבדו את צלילות דעתם, למוכרי יינות הוא היה קורא 'שותי הכפר' וליצרני מעילים – 'מחורפנים'. אולי זה מסביר משהו על טיבי עצמו ועל היחס הסלחני כלפיו מצד החברה הישראלית. מי שהיה יד ימינו של ראש הצוררים, הספיק בינתיים להפוך עצמו לגימיק מהלך, חביבם של מגישי מדיה, שיכולתו להזיק הצטמצמה להפליא. בלי שום קשר, היצירתיות הלירית המפוקפקת שלו בתקופה האחרונה מעידה עליו שהוא כנראה קצת נפל על הראיס. אחמד טיבי בפוזה אופינית 'פלאש 90' ניים דרופינג בכל הקשור לתוכניות טלוויזיה אני רחוק מלהיות פטריוט ציוני. אישית הייתי מוכן לוותר על רוב ההפקות הישראליות לטובת עוד כמה סדרות בלש בריטיות, דרמות צרפתיות או תוכניות אירוח ליליות מאמריקה. ועם זאת, הטרנד המתחזק של מתן שמות כתובים באנגלית לתוכניות או ערוצים כחול-לבן הופך אותי לגרסה זועמת של אבשלום קור. לא ברור לי מדוע המדינה ורשויות השידור מחייבות את הערוצים המרכזיים לזמן אוויר מינימלי של הפקות מקור, כולל תוכניות זבל מטמטמות מוחין, אבל מאפשרות לכל ערוץ למלא את לוח השידורים שלו בפונטים אנגליים כראות עיניו הפרובינציאליות. אם זה היה תלוי בי, המצב היה כמעט הפוך. ובכל זאת לא אתעלם משני אירועים טלוויזיוניים מקומיים, בעלי שמות תוצרת חוץ, שהגיעו אלינו בתקופה האחרונה. בתחילת השבוע הנוכחי זכינו לחידוש מפתיע; משהו שנראה, ואני מקווה לא להתבדות, כמו מקרה נדיר של זליגת איכות לתוך לוח המשדרים במקום להפך. ערוץ הריאליטי 'yes real' ירד, ובמקומו עלה הערוץ בעל השם המאתגר 'yes oh', ובו סדרות נחשבות שכיכבו אך לפני ימים אחדים בטקס פרסי גלובוס הזהב. עם היצע כזה, לא טיפה קטנוני מצדי להתלונן על שמו הלועזי של הערוץ? לא נכון יותר להתלונן על צמצום נוסף של שבוע העבודה שלי לצורך הצפייה בצעצוע החדש? מנגד, אני פחות מתלהב מהתוכנית 'The Voice', תחרות הכישרונות החדשה בערוץ 2. לפחות זו התרשמותי אחרי צפייה חלקית ואקראית בתוכנית מאחורי גבם של בני משפחתי. יש ב'דה וויס' יותר מדי קיטש והתרגשות מעושה על באמת לא כלום, ובעיקר פחות מדי שנינות מצד המנחה וחבר השופטים. חביבים ומקצועיים ככל שיהיו, ארבעת ה"מנטורים" לא מייצרים די עניין או אמינות בעיניי, וגם הגימיק החביב של הישיבה עם הגב לזמרים והלחיצה על הכפתורים ממצה את עצמו במהירות. אחרי הקרבות המילוליים המשעשעים בין מורי 'בית הספר למוזיקה', יש משהו חיוור ברביעיית האמנים המובילה את 'The Voice'. ועדיין אפשר היה לסלוח למפיקי התוכנית, אם רק היו מוותרים על השם הלועזי המעצבן. כרגע אין להם שום כפרה. יודע את מקומי בשבוע שעבר נערך בת"א כנס היסוד של 'ארגון העיתונאים בישראל', גוף חדש המאגד מאות עיתונאים למען שיפור זכויותיהם ושינוי מצבה העגום של העיתונות בישראל. בין הנואמים היתה גם ידידתי דבורה גינזבורג, שבין היתר מוכרת לקוראים ככתבת מוכשרת בעיתון זה. גינזבורג היא בין הנפשות הפועלות בצוות ההקמה של הארגון, ובאחרונה היא מנסה לגייס גם אותי לרשימת המצטרפים. נכון לרגע זה עדיין לא הצלחתי לשכנע לה שהיא טועה בכתובת: אני לא באמת עיתונאי. אז מצד אחד, כמו לכל בעל מקצוע, גם למושכים בעט ובמקלדת מגיע ארגון עובדים משלהם. זה בעיקר נכון נוכח עבודתם הרשלנית של כותבים צעירים באינטרנט, שמקבלים שכר אפס ונותנים תפוקה דומה. מצד שני, לי אין תחושת דחיפות בהצטרפות לארגון עיתונאים. כרגע אין לי תלונות על תנאי עבודתי, וברגע שיהיו לי – אני מניח שפשוט אשב בבית ואקטר, שזה נראה לי הרבה יותר כיף מלחפש עורך דין. אבל מי יודע, אולי בסוף אשנה את דעתי. מעולם לא הייתי חבר הסתדרות, וצריך פעם לחוות איך זה. בלי קשר לשאלת ההצטרפות האישית שלי, שתיקבע אך ורק על פי שיקולי תועלת כלכלית ציניים ונטולי סנטימנטים, אני מהרהר בהתאגדות הזו של עיתונאי ישראל, ובמקום שעיתונות המגזר אמורה לתפוס בה. יש צד של מועקה בשיתוף פעולה עם עיתונאים סביב כבוד המקצוע, כאשר רבים מהם מתעקשים לא לכבד אותו. אנו אמורים להיאבק על זכויותיהם, למרות שבעולם מתוקן הם היו אמורים לעוף מהמקצוע כבר מזמן. עיתונאים מקדישים את חייהם לעשיית הרע, להרס חייהם של אנשים יקרים ללבי ולעתים גם לשנאת המדינה, ואני אמור להתאחד איתם למען שימור יכולתם להזיק בשכר עם פנסיה מוגדלת? ארגון עיתונאים חדש פירושו, כך מספרים לנו, שהעיתונות בישראל תהיה טובה יותר. בתיאוריה זה נשמע הגיוני: יהיו יותר תחקירים, ייחשפו יותר שחיתויות, והכותבים עצמם יהיו עיתונאים איכותיים יותר. בפועל, אנו מכירים גם את הצד השני: סלקציה במושאי התחקירים, איתרוג מצד עיתונאים ותיקים, הטיה פוליטית ברורה של רוב אנשי המקצוע, ושימור המערכת מפני קולות אחרים. חופש העיתונות, שעליו בין היתר נאבק הארגון, הוא גם החופש להיות בלתי מאוזן ובלתי הגון. זה החופש לעשות מזבוב התג-מחיר פיל, ומפיל הטרור הפלשתיני זבוב, לתמוך באחזקת מסמכים גנובים מצה"ל, להפוך את שר החוץ לסטאלין, להתנגד לכל חוק של ממשלה נבחרת מצד פוליטי מסוים, וגם להיאבק למען הצלת ערוץ 10, אבל לא למען הצלתו של ערוץ ייעודי לדתיים-לאומיים, בטלוויזיה וברדיו. האם על הציבור שלנו לסייע לעיתונות הכללית לקיים את עצמאותה? האם ביום פקודה היא תסייע לעיתונות המגזרית? כל אלו שאלות הראויות להיבחן. בינתיים אאחל הצלחה לאנשי הארגון החדש. ואם לא אכפת לכם, דבורה והחברים, ימי חופשה נוספים בתשלום – זה מה שעולם התקשורת צריך עכשיו. תתחילו לעבוד. פורסם בעיתון "בשבע".
