ישראלי חכם, ועם זאת פרגמטי, ענה כך: "לא, הוא לא יסתיים בעתיד הקרוב. ישראל צריכה להיות מכונה להגן על עצמה במאה השנים הבאות, כפי שעשתה במאה השנים שעברו". הצהרה זו, בוודאי שאינה נוסכת תקווה גדולה, אך היא כן בוחנת בצורה אמיתית את המציאות, מתוך הבנה שחייבים להכיר בעובדות ולהתמודד עמן. לא ניתן לטאטא בקלות אל מתחת לשטיח נושאים כמו צבאות, שנאה והתחמשות גרעינית. יהודים רבים בעולם ולא מעט ישראלים יעדיפו לרמות את עצמם ולהאמין שהשלום המיוחל יושג רק על ידי ויתור על השטחים בהם זכינו במלחמת ששת הימים וכן על ידי הקמתה של מדינה פלשתינית. הם חולמים שהוויתורים הללו יביאו מזור לכבודם הפגוע של הערבים, שמעולם לא התגברו על תבוסתם במלחמה, בו הדפה ישראל בשישה ימים את התקפותיהם הצבאיות בכל גבולותיה, במגמה לזרוק את היהודים לים. הדבר שהחולמים הללו אינם מסוגלים לתפוש הוא שהערבים לא רק שלא התגברו על תבוסתם במלחמת העצמאות ב-1948, בה התחילה מדינת ישראל להתקיים. הם אף לא השלימו עם העובדה שהאימפריה הערבית אינה שולטת עוד בשטחים אלו או באדמות אחרות, שנתפשו במסע הכיבוש הערבי הגדול שנים קודם לכן. על פי התרבות המוסלמית יש בעולם רק שני סוגי אדמה: אדמות תחת שליטה מוסלמית (דאר אל-אסלם) ואדמות שעדיין לא נמצ זה בדיוק היסוד לנורמליזציה אזורית – לישראל צבא חזק, והיא מגלה פתיחות לקיים יחסים טובים עם כל שכונתיה. מובן מאליו שזה אינו יכול לבוא על חשבון בטחונה של ישראל או על חשבון נכסי המדינה או אדמותיה אות תחת שליטה מוסלמית (דאר אל-חרב – "בית מלחמה"). אדמות שהיו אי פעם תחת שליטה מוסלמית תיחשבנה לעולם אדמות דאר אל-אסלם (ספרד וישראל, לדוגמה). אדמות שעדיין לא תחת שליטה מוסלמית (כל שאר העולם) אף הן על סדר היום לצורכי כיבוש, לכשהמצב הגלובלי יאפשר זאת. בלי כל קשר עם מה שאומרם, אויביה המושבעים של ישראל אינם מעוניינים בהסדר שלום. אם מעוניינים שישראל תעלם ותחדל להתקיים. מה כל זה אומר לנו? אני עדיין מאמין שניתן להשיג שלום, אם כי אולי השימוש במונח "שלום" הוא שגוי כשמבקשים להגדיר נכון את המטרה. "נורמליזציה" לישראל בשכונה המזרח תיכונית שלה תהווה הגדרה הרבה יותר טובה למטרה שאליה אנו מבקשים להגיע. הצורך בצבא חזק "שלום" ידרוש אחד מן השנים: או שכל שכנותיה הערביות של ישראל ייהפכו לציוניות, או ישראל תהפוך למדינה ערבית. אף אחת מן החלופות הללו אינה ריאלית. אבל התוצאה האפשרית של נורמליזציה סבירה היא ששכנותיה של ישראל יקבלו אותה כשכנה כמות שהיא ויתייחסו אליה כאל שכנה. סביר מאד להניח שכאשר יתרחש הדבר, יחסיה של ישראל עם חלק משכנותיה יהיו טובים בהרבה מן היחסים שמקיימים מדינות ערביות רבות בינם לבין עצמן. למרבה האירוניה, הגורם המרתיע ביותר להתקדמות לקראת יצרית יחסים נורמליים בין ישראל ושכנותיה הוא "מחנה השלום" בעצמו. בחתירתו להגשמת תוכניתו לנסיגה שישראל לא תוכל לקבל לעולם הוא מחבל בשיטתיות בפוטנציאל האמיתי לנורמליזציה. אם יש סיכוי להתפתחות נורמליזציה באזור – זה יהיה רק אם היא תיושם בידי מנהיגות אחראית ופרגמטית, ולא על ידי חולמים הזויים, שמשתעשעים באשליה שאם רק ישראל תיסוג, כולנו נחיה כאן כאחים. העובדה היא שבמזרח התיכון, המדינות הערביות היו פולשות אחת לתוך שטחה של חברתה אם רק היתה להן הזדמנות (ואכן, הן נוהגות כך, מפעם לפעם, שעה שחושבות שהן מסוגלות). מדינת ישראל יכולה לצפות שזו תהיה מנת חלקה, אם לא יהיה לה צבא חזק שמגן על גבולותיה ועל האינטרסים הלאומיים שלה. זה בדיוק היסוד לנורמליזציה אזורית – לישראל צבא חזק, והיא מגלה פתיחות לקיים יחסים טובים עם כל שכונתיה. מובן מאליו שזה אינו יכול לבוא על חשבון בטחונה של ישראל או על חשבון נכסי המדינה או אדמותיה. האמת היא ששכנותיה של ישראל והקהילה הבינלאומית יכבדו אותה הרבה יותר אם יראו שיש לה מסר ברור, אם ייווכחו לדעת שאנו נחושים לעמוד על האינטרסים שלנו. מסרים מעורבים והרצון לנהל מקח וממכר על היסודות החשובים ביותר של קיום המדינה היהודית – רצון זה משדר מסר מסוכן ביותר לאלו שעדיין מקווים לראות את המדינה היהודית כתופעה חולפת, שתישכח שוב בדפי ההיסטוריה. שיבת העם היהודי מן הגלות, וייסוּדה מחדש של המדינה היהודית בארץ ישראל – הן עובדות בלתי הפיכות. ככל שיקדימו שכניה של ישראל להפנים שהיא חלק בלתי נפרד מן הנוף האזורי, כך נוכל לגשת לבניית יחסים נורמליים כשכנים החיים בשלום ובכבוד הדדי.
