השבוע, החלו הילדים בבתי הספר לפזז בשמחה רבה, כשהם מלווים את עצמם בשירה רמה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". שמחה, שמחה, אך זו קיימת גם בחגים נוספים. לרובנו, החידוש המיוחד בפורים ובחודש אדר מצוי דווקא ב'צחוק'. פורים ו'צחוקים' הולכים ביחד. בדרך כלל, הצחוק נתפס כעניין שקצת חורג מרוח יהדות זמננו, שהרי "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה", שהרי רק על זמן הגאולה נאמר – "אז ימלא שחוק פינו". ובכל זאת, למרבה הפלא, הצחוק הפורימי יסודו בהררי קודש. כבר, בספר יצירה, המונה תכונה מיוחדת לכל חודש, נאמר שתכונתו של חודש אדר היא הצחוק. נוסיף לכך את העובדה, שפורים הוא חג המלחמה בעמלק ובכוחות הרוע, ועל שיא הרוע – העבודה זרה, אמרו חז"ל: "כל ליצנות אסורה חוץ מליצנות מעבודה זרה". ובאמת, חז"ל במסכת מגילה הרשו לעצמם ללגלג ולצחוק על המן הרשע (שהפך עצמו לעבודה זרה), לדוגמא – עביט השופכין של בית הכסא שהושלך בשוגג על ראשו של המן ה'מסכן', הצועד בגרון ניחר למרגלות סוסו של מרדכי. וכן – הבעיטה ההגונה שהעניק מרדכי בנדיבות רבה, היישר לגבו השחוח של המן, בעת עלותו אל הסוס, ועוד ועוד. נראה שחז"ל בכוונה תחילה דאגו להפוך את המן ל'בדיחה' מצחיקה. וכאן ישאל השואל – מהו הצחוק הטוב והחיובי ומהו הצחוק השלילי? התשובה נעוצה בשורשי הביטוי 'צחוק' בתורה. כבר על אברהם אבינו ושרה אימנו נאמר בתורה שהם צחקו, בעת שהתבשרו על הולדת יצחק. אולם בעוד שאברהם זכה לשבח גדול על צחוקו, עד שנצטווה לקרוא לבנו – 'יצחק' על שם הצחוק (רש"י שם), הרי שלמרבה הפלא – שרה מקבלת נזיפה הגונה בעקבות צחוקה, "למה זה צחקה שרה. היפלא מה' דבר"? ובאמת יש סתירה גדולה בין ה'צחוקים'. צחוקו של אברהם נדרש לשבח וצחוקה של שרה לגנאי. תמוה! אלא, שהתשובה נעוצה בשורשי הצחוק. את צחוקו של אברהם מתרגם אונקלוס: "וחדי", ושמח. זהו צחוק של שמחה, ואילו צחוקה של שרה יש בו שמץ של פקפוק. צחוק נובע מ... הפתעה. כולנו היינו בסיטואציה, שקרתה תקלה מצחיקה וכולם צחקו, אך כשסיפרנו על התקלה לאחר זמן מה, איש לא צחק. הטעם לכך, שהצחוק נובע מהפתעה, וכשגורם ההפתעה נעלם גם הצחוק נעלם. לפיכך, הצחוק מתחלק לשני כיוונים: הראשון – צחוק של בריחה מהמציאות. המציאות קשה ומרה, ואנו מנסים לברוח ממנה. זהו הצחוק הציני, חסר האמונה והצחוק הגדול יהיה בעת הגאולה, כשלהפתעת העולם יתגלה שמתחת לפני השטח כל מהלך ההיסטוריה העולמי היה מכוון לגילוי שכינה . המציאות קשה ואנו מנסים להפתיע, ללכת למציאות אחרת, אך בעומק ליבנו אנו מיואשים ומבינים שהמציאות הקבועה היא שלילית. השני – המציאות הגלויה אינה טובה, אך אנו מפתיעים והולכים לרובד סמוי. ובאמת, הרובד הפנימי והמפתיע – כולו רוחני וטוב. זה צחוקו של אברהם, צחוק חיובי מלא שמחה. אברהם מופתע מלידת יצחק, שהרי יצחק הוא הילד היהודי הראשון בעולם. ילד זה הוא פלא גדול. במבט שטחי, העולם הוא חומרי וישראל הם עם רוחני. עם זה כלל לא מתאים לעולם, ולכן לא יכול להיוולד בעולם. לכן כתוב במדרש על ברית בין הבתרים, שבעה שבישר ה' לאברהם שיוולד לו בן, "ויוצא אותו החוצה", "הוציאו מחללו של עולם", היכולת שיוולד עם ישראל נמצאת מחוץ לעולם הטבעי והפשוט. וכאן מגיעה ההפתעה הגדולה – מתחת לרובד החיצוני והחומרי, מסתתר בעולם רובד פנימי – רוחני, שסופו להיוולד ולפרוץ החוצה. לכן, הילד היהודי הראשון בעולם נקרא 'יצחק', כי הוא מצחיק, מפתיע, פלא. "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי". בתרבות המערבית מככבים ה'מערכונים', ה'צחוקים' והציניות. אך זהו צחוק של יאוש. המציאות מרה ולכן נברח ממנה לכמה רגעים קטנים ומפתיעים של אושר, שהרי האושר הוא הפתעה ואיננו המציאות התמידית. היהדות, לעומת זאת, מרימה על נס את הצחוק המבטא את הרובד העמוק והפנימי במציאות. רובד זה מתגלה רק לאחר תהליך ממושך, בסיום התהליך העולמי. לפיכך, בימי הגלות, כשהמציאות החיצונית בעולם חשוכה ומרה, איננו יכולים לצחוק. הצחוק מופיע רק ביחס לעבודה זרה, שהיא הבל, ואנו מראים שברובד הפנימי היא כלל לא קיימת. ובחודש אדר, האחרון לחודשי השנה, כשאנו מצויים בסיום תהליך החודשים מתגלה הרובד הפנימי ואנו צוחקים. שיא הצחוק הוא בנס פורים, שכולו הפתעה, שהרי במבט חיצוני העלילה זורמת לכיוון אחד, אך בסוף המן הופך ל'בדיחה' מהלכת, ולמרבה ההפתעה והצחוק הכול זורם לכיוון השני. והצחוק הגדול יהיה בעת הגאולה, כשלהפתעת העולם יתגלה שמתחת לפני השטח כל מהלך ההיסטוריה העולמי היה מכוון לגילוי שכינה. "אז ימלא שחוק פינו", כי 'צוחק מי שצוחק אחרון'.
