קביעת טקס סיום הטירונות של חיילי ההנדסה הקרבית, דווקא לפורים, הוא עוד ביטוי לחוסר היחס הראוי למסורת במדינה היהודית. מלבד הזלזול בחייל. לאותו יום גם נקבעה, במשרד החינוך, השתלמות למדריכים. תוך הדרה של הדתיים שביניהם. למזלם, לגביהם עדיין אין כפייה. זו דוגמא למגמה של ביטול הסכמים בלתי כתובים- סטאטוס קוו- שפועלים, כדי לאפשר דו קיום הוגן במדינת היהודים של דתיים ושאינם כאלה, בצוותא. וכך גם ראינו לאחרונה, ניסיון בתל אביב להפעיל תחבורה ציבורית בשבת. אותה עיר שראש העיר הראשון שלה, מאיר דיזינגוף, אסר השקאת גינות בשבת. הוא סבר שבעיר העברית יש לשמור על צביון השבת, ועל המסורת בפרהסיה הציבורית. ולא, הוא לא היה "דתי" במובן המקובל. הוא גם לא דיבר על מדינה דמוקרטית ויהודית. יורשו הנוכחי, חולדאי, רוממות בגרונו אבל אובדן הצביון היהודי במעשיו. למעשה, אולי הגיע הזמן לבטל רשמית את הסטאטוס קוו. כי אין כזה בפועל. הוא קיים רק מצד הציבור הדתי. החילונים משמרים אותו רק בכיוון אחד. רק במה שנוח להם. לא היה אף פעם רמטכ"ל דתי, אז המצב יימשך כך גם להבא. ואף שיש קצונה משמעותית של שומרי תורה ומצוות, רק במשורה הם יוכלו להגיע למטכ"ל. אם שיחקו כדורגל בשבת, או שבה התקיימו תחרויות אתלטיקה – כך זה יימשך. הרי יש סטאטוס קוו. אגב כך, מדינת ישראל מפסידה מראש אפשרויות להגיע לאליפות העולם במקצועות רבים. כי כמחצית מהאוכלוסייה מנועה מנטיל במדינת היהודים יהודי דתי מנוע מלהיות בהם שווה זכויות לאזרח שאינו שומר תורה ומצוות. יש לו קושי להתקבל לעבודה, הוא אינו יכול להשתתף בתוכניות- ולזכות בפרסים. הוא גם אינו יכול לצפות בתוכניות או להאזין. ת חלק בעולם הספורט. ולא סביר שציבור כה גדול לא מוציא מתוכו ספורטאים מצטיינים. אלא אם כן מהדרים אותו מראש מליטול חלק במשחקים ותחרויות. (אולי דגל הדרת נשים תגרום לשינוי, בהנחה שאסור להדיר גם נשים דתיות.) העולם שלנו עומד מלכת בתחום הזה. כל בעל כיפה בבית המשפט העליון, נתקל במכסות הנשברות בקושי, ולא על פי הכישורים שלהם. ראש שב"כ דתי, היה מקור למאמרים ארסיים שאינם מתייחסים, כמובן, לכישרונותיו. אלא רק כיפתו מככבת בהם. הסטאטוס קוו כאן הוא מקודש- בגלל חילוניותו. במדינה יהודית, יש מפעלים שסגורים בפני שומרי שבת. אלא אם כן יעברו על עקרונות חייהם. יש מכרזים שבעלי עסקים מנועים מגשת אליהם כי הם פועלים בשבת. ומה עם הרדיו, הטלוויזיה, על כל שלוחותיהם? במדינת היהודים יהודי דתי מנוע מלהיות בהם שווה זכויות לאזרח שאינו שומר תורה ומצוות. יש לו קושי להתקבל לעבודה, הוא אינו יכול להשתתף בתוכניות- ולזכות בפרסים. הוא גם אינו יכול לצפות בתוכניות או להאזין. והסטאטוס קוו מחייב אותו לשלם כאילו נהנה מההיצע בתחום כולו. וכמודגם לעיל, הלוח העברי אינו נבדק בקביעת אירועים. מה שכואב במיוחד בצבא, שם נקבעים זימונים, לגיוס או למילואים, בימי מועד ואפילו בימי צום. ועוד לא דיברנו על דמוקרטיה. סטאטוס קוו איננו חוק. הוא הסכמה. והסכמה, כולל ויתורים, דורשת את שני הצדדים. הוא יכול להתקיים אם כולם, ובעיקר שני הצדדים החלוקים, רוצים בו. אם בגלל שלשניהם יש רווח בקיומו, או מאידך, הפסד בביטולו. ההכרה בנחיצותו לקיומה של החברה בישראל, יכולה להיות המינימום שיקיים אותו. כי האלטרנטיבה גרועה יותר. אולם, אם יש צד שחש שהחסרונות לגביו, גדולים מהיתרונות ואין בו נכונות לוותר כמלוא הנימה על רצונותיו למען המטרות המשותפות, כל הסטאטוס קוו לא יחזיק מים. משמע, הוא יוחלף- אולי- במערכת של חוקים, והנזק עלול להיות גבוה בהרבה. או שיתפתחו מאבקים מכוערים שיערערו עוד את החברה שלנו.
