מפעל ההונאה המופרז של "תהליך השלום" ושל אביו-מולידו שמעון פרס אינו אלא לעג היסטורי ופוליטי מר. שלום-פרס – שאינו אלא שלום-פירוס – ממשיך להיקרא "שלום" בתקשורת, למרות כישלונו הצפוי מראש. בעוד גדולי המנהיגים הציוניים כבנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי, נשיאים וראשי ממשלות, מונצחים באיפוק יחסי, זכה דווקא אחד הפוליטיקאים השנויים ביותר במחלוקת להפוך, עוד בחייו, לגיבור תרבות נערץ, יקיר התקשורת וה- Facebook, בעוד קורבנות "השלום" דוממים. דמים רבים, תרתי משמע, הושקעו בהונאה הגדולה בתולדות מדינת ישראל. תלמידי ישראל נאלצו לצייר יונים ועלי זית בפיהן גם אחרי שהסתבר לכל מי שעיניו בראשו שהמחנה היוני בישראל הוא מחנה טורף. מנהיג היונים הטורפות נאחז בקרנות המזבח של משכן נשיאי ישראל ותוחב משם את אפו לכל מהלכי הממשלה, במקום לממחטתו, כפי שיוחס לנשיא הראשון, חיים ויצמן. מי שחשב שדי להנציח אדם אחרי מותו – התבדה. שמו של פרס מונצח עוד בחייו במרכז פרס ל"שלום", בפארק גדול בחולון ועוד ועוד. המורשת של השמאל הקיצוני אינה ראויה להוקרה ולטיפוח מכל סוג שהוא. היא אמנם נושאת בפיה – לשווא – את שם "השלום" אבל איננה מובילה לשלום. "שלום" המבוסס על הפיכת חבלי ארץ מסוימים – ובמיוחד בלב ארץ ישראל – לאסורים למגורי יהודים (ולכך הכוונה; האיסור מן הסתם לא ייכפה על ערביי ישראל) איננו יהודי, איננו דמוקרטי, איננו מוסרי, איננו ציוני, איננו שלום ואינו יכול להוביל לשלום. דמים רבים, תרתי משמע, הושקעו בהונאה הגדולה בתולדות מדינת ישראל. תלמידי ישראל נאלצו לצייר יונים ועלי זית בפיהן גם אחרי שהסתבר לכל מי שעיניו בראשו שהמחנה היוני בישראל הוא מחנה טורף מדינה פלשתינאית (ממערב לירדן) ושלום הם דבר והיפוכו. תהליך הכולל טיפוח חיית טרף כיאסר ערפאת, רוצח מורשע כמרואן ברגותי ומכחיש שואה כאבו-מאזן ראוי היה שייפסל מלכתחילה, ובוודאי אחרי שהפיל כל כך הרבה קורבנות "שלום" יהודים וערבים. ואולם, יותר מכל, דרכה של דת "השלום", של אדמו"ריה ("אנשי הרוח") ושל משיחי השקר שלה, היא דרך פוליטית קיצונית ובלתי מוסרית, שעיקרה הגשמה של רעיון הטרנספר, "פינוי מרצון" או "פינוי-פיצוי", ועוד כינויים מכובסים לתהליך של שטחים תמורת טרור. לפרט הפעוט הזה מתייחסים כוהני "השלום" בקלות ראש, ומעדיפים לפאר את ערך השלום, שהוא כמובן חיובי כשלעצמו, אם אמנם היה מדובר בשלום. כפייה דתית היא פסולה, נקודה. וגם אם היא נעשית מטעם דת "השלום". שמעון פרס תרם בעבר תרומות חשובות לפיתוחה של מדינת ישראל. עובדה זו איננה יכולה להוות אפילו בדל הצדקה למצב שבו ראש הממשלה נתניהו מאפשר לו להיות מעורב בפעילות המדינית של מדינת ישראל במגמה להמשיך לעבוד את האל שהכזיב, "השלום", ובניגוד להכרעה הדמוקרטית של הבוחרים בישראל. לא ייתכן שאדם שהטיף ומטיף לרעיונות שהדמוקרטיה הישראלית חייבת להוקיע יהפוך לגיבור לאומי. אסור שישראל תעדיף את מורשת הטרנספר של השמאל על-פני התקווה להגשמת הציונות בכבשת הרש של ארץ ישראל המערבית. לא מיותר לחזור ולשנן דברים אלה בימים שבהם המתיישבים במגרון עשו מאמץ כביר למניעת עימות, שהשר בני בגין הביא להסכם כואב הכרוך בהזזה של יהודים מבתיהם שנבנו על קרקע שאיש אינו תובע בעלות עליה, ושלמרות זאת פועל יריב אופנהיימר – איש הכת השלטת והמתוקשרת והמדובררת והממומנת מבחוץ – במטרה ללחוץ על בית המשפט העליון כדי שזה יצווה להרוס יישוב יהודי בארץ ישראל. האם בג"ץ יאשר את ההסכם או יקבל את תכתיבו של אופנהיימר?!
