החלטת בית המשפט היום שלא לקבל את הסכם הפשרה שנכרת בין הממשלה למתיישבי מגרון מקוממת, אך יש בה גם מידה לא מבוטלת של טיוח מציאות האכיפה הנוהגת בישראל בפועל. בנוסף דומה שבית המשפט 'ירה לעצמו ברגל' בפגעו דווקא במתיישבי מגרון האחראים הנכונים לכבד את שלטון החוק. כל מי שמצוי בפרקטיקה המשפטית מודע לכך כי יישומם של החלטות ופסקי דין של בתי המשפט בישראל אורכים חודשים ארוכים לעיתים אף שנים לא מעטות. הסיבות לכך בין השאר הן עומס התיקים המוטלים על כתפי השופטים, אוזלת ידן של רשויות האכיפה, ופרופיל המתדיינים בבתי המשפט. אולם, למרות ששופטי בית המשפט העליון ללא ספק מודעים לכך שגלגלי הצדק בישראל טוחנים לאט, צרה עינם בתושבי מגרון, ואצה להם הדרך לפנותם תוך התעלמות מהאינטרס הציבורי המובהק שבכריתת ההסכם. השופטת מרים נאור בהחלטתה ציינה כי לבית המשפט הסמכות להאריך מועדים שנקבעו בפסק הדין, לצורך עשיית צדק ומני על בית המשפט היה לאמץ בידיים פתוחות את ההסכם אשר יאפשר לממש את הצו שניתן בעבר בבית המשפט ללא צורך בהפעלת כח ובמועד ריאלי. עת תוצאות שקשה להשלים עמן. פגיעה בלכידותה של החברה הישראלית, במתיישבי מגרון האידיאולוגים והחלוציים מאין כמותם וברבבות תומכיהם, לא נראית בעיניה פגיעה משמעותית המחייבת דחיית צו הפינוי. על רקע הסחבת הננקטת דרך כלל במימוש החלטות שיפוטיות, בולטת התנהגותם המופתית של תושבי מגרון. מעטים הם המקרים בהם ניתנת התחייבות של הצד 'המפסיד' בבית המשפט לכבד את שלטון החוק ולקיים את פסק הדין תוך זמן קצוב. במקרה דנן התחייבו המתיישבים בלב כבד ותחת בקורת ציבורית לפנות את המקום במועד, גם אם לא יושלמו הליכי הבנייה באתר החדש. על בית המשפט היה לאמץ בידיים פתוחות את ההסכם אשר יאפשר לממש את הצו שניתן בעבר בבית המשפט ללא צורך בהפעלת כח ובמועד ריאלי. זאת במיוחד כאשר ידוע לכל כי אין כל אינטרס ממשי של בעלות לעותרים הנפגע ממתן הארכה שכן אדמות אלה ישבו עזובות במשך שנים וייחלו למתיישבים שיגאלו אותן משממונן. בית המשפט נעתר אך לאחרונה למתן ארכה לפינוי מאחז תוך הבנת חשיבות פתרון העניין בדרכי שלום (בג"ץ 7891/07 תנועת "שלום עכשיו"- ש.ע.ל מפעלים חינוכיים נ' שר הביטחון (טרם פורסם, החלטה מיום 2.1.2012)) אולם ביחס למגרון החליט בית המשפט שלא להאריך את מועד הפינוי במספר שנים ולא לקבל את ההסכם בשל כך שכבר ניתן צו החלטי. אולם, כאמור נימוק זה אינו מחזיק מים שכן כפי שציינה השופטת נאור, לבית המשפט הסמכות להאריך את מימוש פסק הדין, גם לאחר שהפך להחלטי בכפוף לשיקולים כבדי משקל כפי שקיימים במקרה זה. השופטת נאור ציינה כי שיקול עיקרי שלא לקבל את ההסכם הוא האינטרס הציבורי באכיפת החוק וכיבוד שלטון החוק. אולם כאמור, אין כתושבי מגרון אשר על אף העוול החריף שנגרם להם, והפגיעה החמורה באמונתם בדבר חשיבות ההתיישבות במקום, קבלו על עצמם את החלטת בית המשפט והממשלה מתוך אחריות ציבורית. לפיכך, גם שיקול זה שציינה השופטת היה אמור לגרום לה לאמץ אל חיקה בחום את ההסכם שנכרת העשוי לסייע במציאת פתרונות אחראיים התואמים את שלטון החוק גם בהמשך. יש לקוות כי מעז יצא מתוק, וכי פסילת ההסכם תוביל לפתרון טוב יותר מזה שעליו הוסכם להמשך פיתוח ושגשוג ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו.
