כל שלא אמר שלושה דברים מאלו בפסח: פסח, מצה ומרור, לא יצא ידי חובתו, היה אומר רבן גמליאל. וחכמי דורנו, דור הסמארטפון והטאבלט, הריאליטי והרייטינג, אומרים, שכל עורך סדר שלא העסיק את המשתתפים בחידושים ובאטרקציות, לא יצא ידי חובתו, אפילו קרא מלה במלה את כל ההגדה כולה, למן סימני הסדר ועד חד גדיא, וגם אם לא החמיץ תג או הברה כלשהם. אשר על כן ננצל את השעות המעטות שנותרו עד ליל הסדר להגשת רעיונות מקוריים לשידרוג ליל הסדר. איפה ספר שמות? ונפתח בחידוש מקורי שנתבהר לנו השנה, ועניינו מתן מענה הולם לשאלה שמטרידה מן הסתם מידי שנה מחדש את משתתפי הסדר (לא נעסוק הפעם באלה שבשבילם ליל הסדר הוא רק קניידלאך): מדוע בחר בעל ההגדה לספר את סיפור שיעבוד וגאולת מצרים, דרך משקפיו של היהודי הארץ-ישראלי היושב על אדמתו, המביא ביכורי פרי אדמתו לבית המקדש: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כ"ו). מדוע פָּסַח בעל ההגדה על התיאור הטבעי והאותנטי ביותר לסיפור יציאת מצרים, שבספר שמות? זאת ועוד, התורה יודעת שבכל מהלך ההיסטוריה האנושית, יכולים היו רק שני יהודים להביא ביכורים תוך כדי אמירת פסוקי מקרא ביכורים, מבלי להיכשל באמירת שקר: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים". הרי רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה, חוו באמת את חוויית השיעבוד מזה וחוויית החירות בארץ ישראל מזה. אז מדוע בעצם מנחה התורה את איש האדמה הישראלי, להוציא לכאורה דבר שקר מפיו? הרב חנן פורת ז"ל, מצא מענה הולם לתמיהה זו. בהגדת 'אור ודרור' שהופיעה עוד בחייו, הוא מצטט תשובה "תשובה יפה וישרה" ששמע מפי ד"ר יעקב רוטשילד ז"ל, מנהלו המיתולוגי של בית הספרים הלאומי בשנות הששים: "אילו היינו קוראים בהגדה בפרשיות יציאת מצרים בלבד, היה הבן אומר: אכן למדנו שיעור גדול בהיסטוריה, אבל חוויות אלה אינן נוגעות לנו. כנגד הלך רוח זה תובעים מאיתנו מסדרי ההגדה לחיות את הדברים כאילו התרחשו בימינו: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כְּאִילוּ הוּא יצא ממצרים'". במלים אחרות: החוויה קיומית של ה'צבר' המביא את פרי הביכורים במו ידיו, ומצהיר בפה מלא: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק... וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם" – הכל בגוף ראשון רבים, מעידה בעליל, שמביא הביכורים אכן רואה עצמו כאילו הוא באמת יצא מצרים, אף שכבר זכה להיוולד בארץ. רק מי שיכול לומר בפה מלא: "וירעו אותנו, ויענונו... ויוציאנו", רואה באמת את עצמו כמי שיצא ממצרים. זוהי משמעות ה'כְּאִילוּ'. כמעט ממש. וכך אמור לנהוג עם ישראל לדורותיו: אע"פ שמרביתו מעולם לא שהה אפילו רגע אחד על אדמת מצרים, רואה כל יהודי נאמן לעמו, ארצו ומסורתו, את עצמו, כמי שהוא אישית יצא ממצרים. לא רק את אבותיו גאל הקב"ה ממצרים, אלא אותו עצמו. ואולי משום כך, כתב הרמב"ם בהגדתו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לשון חמישית ההגדה אינה, כידוע, יצירה של עורך אחד. הנוסח שבידינו נתגבש במרוצת שנות הגלות. אבל כל השותפים לגיבושו, חיו בכל קצוות תבל, שֶה נרדפת בין שבעים זאבים. לפיכך נאלצו משתתפי ליל הסדר לדורותיהם, להסתפק רק בשיחזור גאולת מצרים, באמצעות שתיית ארבע כוסות שתיקנו חז"ל כנגד ארבע לשונות גאולת מצרים, כפי שיודע לצטט כל דרדק: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם... וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם... וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם" (שמות ו'). בכל הדורות שחלפו, הבינו חוגגי ליל הסדר, שלשון גאולה נוספת, חמישית, המופיעה ממש באותו הקשר: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה", איננה אקטואלית, אינה רלבנטית, ואינה אלא חזון לאחרית הימים. ואולם בזמננו, נתהפך גורלו של עם ישראל. אנו חיים במצב, שלא התקיים בעמנו באלפיים שנות הגלות. כמעט רוב בני עמנו יושבים על אדמתם (ויש אומרים: רוב מוחלט). האין זה ראוי לכבד את נס קיבוץ הגלויות והתממשות הבטחות הקב"ה בפי עבדיו הנביאים, בהרמת כוס חמישית, ולקרוא עליה את הפסוקים שהתגשמו לנגד עינינו? אכן, משפחות רבות בישראל הנהיגו למזוג כוס חמישית כנגד "וְהֵבֵאתִי", ולקרוא לכבודה את פסוקי "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" שבספר שמות (פרק ו') ואת פסוקי הסיפא בפרשת מקרא ביכורים: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", שבספר דברים (פרק כ"ו). נראה, אגב, שהמקום המתאים לטקס-זוטא זה, על מנת לצאת ידי חובת כל השיטות, הוא בסעודה עצמה. יהודי הרואה בהיסטוריה את יד ה' אינו יכול שלא לבטא ברכת תודה וקול זמרה דווקא בליל התקדש החג, כלפי שומר הבטחתו לישראל ומקבץ נדחי עמו לארצו, באמצעות מנהג תודה זה. אין הכוונה, כמובן, לחוגים המקובעים בשיטת 'חדש אסור מן התורה' (אבל מאמצים בחדווה כל חומרא של שטות ו/או בלתי הלכתית בעליל, לא שיערוה אבותינו). אולם המחזיקים בתפיסת 'הישן יתחדֵש והחדש יתקדֵש', למה שלא יצטרפו לחוגגי הכוס החמישית בארץ ישראל ויהפכו באמצעי כה פשוט את ההגדה לרלבנטית, חיה ומציאותית, המבטאת רחשי לב הומה תודה, על המהפך הפנומנלי, הבלתי נתפס והבלתי אפשרי (לכאורה) על פי דרך הטבע, במעמדו של עם ישראל, לעין העולם כולו. ברוך הבא, אליהו סיפר הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, שאביו הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש הישיבה והרב הראשי לישראל, הנהיג בבית מנהג נאה, וזאת על מנת להעמיק בלב משתתפי הסדר את תודעת הציפיה לבואו של אליהו הנביא, ולהעמקת האמונה שאליהו הנביא עומד ממש בפתחנו. וכה סיפר: "אבא זצ"ל נהג, שלא להסתפק בשיגור אחד הילדים אל הדלת בעת אמירת 'שפוך חמתך'. אבא קם משולחן הסדר והזמין את כל המסובים להצטרף אליו. כשפתחו את הדלת, אבא פצח בשירה נרגשת של 'שאו שערים ראשיכם' לכבוד אליהו הנביא, כאילו קיבל את פניו ממש. וכשסיימנו את שפוך חמתך, שוב ניצבנו אצל הדלת הפתוחה, ושרנו בהתרגשות: 'כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון'... כך השריש אבא זצ"ל בקרב כל משתתפי הסדר, זקנים עם נערים, את הציפיה העזה והתקווה לבואו בפועל ממש, של אליהו הנביא זכור לטוב"... מנהג נאה, ללא ספק, לגבי כל המצפים באמת לנביא האמת, שלפני בוא יום ה' הגדול והנורא, ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. פסח שמח, פורים כשר ונחתום בהברקה מפי הרב יעקב (יוקי) מאיר, רב קהילת 'לכו נרננה' ברעננה: בנוהג שבעולם שיהודים מברכים ומתברכים ערב פסח: פסח כשר, בעוד שערב פורים נוהגים לברך ולהתברך: פורים שמח. והנכון הוא להחליף את היוצרות: דווקא בפורים, שרבות בו המכשלות, יש לאחל: פורים כשר, ודווקא בפסח, שהכנותיו הדקדקניות מכשירות אותו, צריך לייחל לפסח שמח. לכל קוראינו - פסח שמח ו...כשר.
