אני כותב דברים אלה בדאגה עמוקה מלווה בתחושה של חוסר אונים. בשעה שעם ישראל נתון לאיומים גדולים, קיומיים ממש, ובהיות עתידנו תלוי לא מעט ביכולתנו להיות מאוחדים הרי שבחינת מצב החברה הישראלית או ליתר דיוק החברה היהודית מלמדת על פילוג עד כדי פירור, כזה שאיננו מאפשר כמעט ליצור ולו עיסה אחת טובה, קל וחומר אגרוף מנצח. לשם ההגינות אקדים ואומר שדאגתי נובעת גם לאור התבוננות פנימה ,אל תוך עצמי ובמבט נוקב וכן יש לומר. בעוונותיי שופט אני את סביבתי כמו גם את עצמי בביקורת מתמדת. הנני ממהר למצוא פגמים, לאתר סתירות,חסרונות ודברי איוולת. אינני ממהר לסלוח וכמי שנכווה ברותחין אני נזהר גם בצוננים. זאת בהיותי עומד כל העת על המשמר מפני שונאי ישראל ו/או המחריב הבא – בתום לב או בזדון- היינו הך. כהווה ידוע באוכלוסיה היהודית בארץ ישראל יש אנשי ימין ושמאל, חילוניים ודתיים, מסורתיים יותר או פחות, חרדים ואפיקורסים גמורים. על כל אלה נגזר לחיות בכפיפה אחת, לשאת את הלפיד של עם הנצח ולשמור על חוזק החוליה בשרשרת שלא תהא זו החוליה החלשה חלילה - כך בדור הזה, כך בכל הדורות. כל הדיוט החי אף במעט בתוך עמנו רואה מיד ובעליל כיצד הפסיפס שתואר לעיל איננו יכול להיות לשלם. תיעוב שורר בין השמאל הפוסט ציוני והאנטי יהודי לבין הימין הציוני דתי, תהום פעורה בין החילונים הגמורים על פי הכרתם לבין החרדים המוכנים למות באוהלה של תורה, המסורתיים אינם "בראש אחד" עם האליטות ובעלי ההון ועוד ועוד... התבוננות על הנעשה בתוך המחנה היהודי/לאומי שאיננו קטן כלל ועיקר, מלמדת אף היא על מציאות קשה, מסובכת, מורכבת ולא רגועה. המפלגות בחלק ה"ימני" של המפה הפוליטית, נגועות בפילוג פנימי, ריבוי דעות וריבוי מנהיגים. הבעיות והמפריד הינם עניינים אמיתיים ולא מדומים. רק לשם דוגמא אבקש להביא מקרה אחד, כואב במיוחד. לאחר הטבח המזוויע באיתמר בו נשחטו, כך ממש, חמישה יהודים קדושים-בני משפחת פוגל השם יקום דמם, בקרה קבוצת יהודים את בני משפחות חלאות האדם הרוצחים מעוורתא על מנת להפגין עימם הזדהות ואחווה. המחזה היה מצמרר- יהודים בגילאים שונים מתחבקים עם משפחות הרוצחים, מנחמים אותם ומשתתפים בסבלותיהם. לא ערכתי בדיקה בציציות אך על פי כל הסימנים אכן מדובר היה ביהודים-בנים לאימהות יהודיות. היו שם רבים כאלה. מאחר שאינני בקיא בענייני ערב רב , אדלג על משוכה זו בהפצירי בכם לעשות כמוני, לא כאן העוקץ, זו רק דוגמא מצמררת. וכי עם יהודים אלה אוכל לחיות כאח, לסלוח, לאהוב, לשאת את הלפיד של עם הנצח ? דומה שהשאלה רטורית ומבחינתי לפחות, אין כל סיכוי כזה. יהודים אשר הינם אחים על פי ההלכה אך והשוני ביניהם כה גדול, כה בלתי נסבל, עד אשר הופך אותם על כורחם כמעט, לאויבים. מציאות זו היא בלתי אפשרית והדוגמא הקיצונית דלעיל, אם כי מהווי חיינו היא לקוחה, מדברת בעד עצמה. זו מציאות קשה שבה אחווה לא תתכן. כך בכל אופן על פי המוסר, הרגשות והמצפון שלי, אולי של רבים. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות...... התבוננות על הנעשה בתוך המחנה היהודי/לאומי שאיננו קטן כלל ועיקר, מלמדת אף היא על מציאות קשה, מסובכת, מורכבת ולא רגועה. המפלגות בחלק ה"ימני" של המפה הפוליטית, נגועות בפילוג פנימי, ריבוי דעות וריבוי מנהיגים. חלקם מטעם עצמם וחלק מטעם בוחריהם/רבניהם/שולחיהם. ייהרג ובל יעבור עבור אחד הינו פשרה מתקבלת על הדעת מבחינת חברו. קו אדום עקרוני אצל פלוני הוא נקודת התחלה למשא ומתן אצל פלמוני וכיוצא באלה. כל האמור מתייחס לנושאים שונים שבמחלוקת, יהדות, מדינה, צבא ושלום, דת, נישואין, הלכה ועוד רבים... איש איש וטעמיו עימו. הנימוקים יהיו משכנעים, מתורצים היטב, סומכים על תקדימים, על הלכה פסוקה, על גדולי הדור, מדאורייתא ומרבנן. הלהט גדול והאש יוקדת. אין די מים בים כדי להסיטה הצידה על מנת שתאפשר לנשום, שתאפשר לחיות. ה"שחקנים" במגרש הפוליטי מוכרים ולא אחדש דבר אם אציין שמות. הכול יודעים היטב כיצד במפלגה גדולה קבוצת יהודים חשובה ואמונית מכונה גיס חמישי. חלקים אחרים במחנה הקדוש טוענים כלפי קבוצה זו שהיא משחיתה זמנה ומשאביה לריק במפלגה הלא נכונה. שתי מפלגות אחרות עם פוטנציאל לבית מאוחד מתקשות עד מאד להגיע להבנות. חלק מהאנשים הטובים (או שלא) פוסל חלק אחר. השיפוט והפסילות הם הדדיים ועל זה יקום וייפול דבר. בהקשר אחר זכור לי מקרה שהותיר בי רושם רב. בעיצומו של הגירוש מגוש קטיף הגיעו המגורשים מנצרים לאחר צעדה ברחובות ירושלים לרחבת הכותל המערבי. הם הגיעו לכותל ישירות מגוש קטיף בנושאם על כתפיהם המיוסרות את המנורה מבית הכנסת ביישובם ולוו על ידי אלפי יהודים כואבים ובוכים. המחזה היה מרגש מאין כמותו- במידה רבה תמצית הסיפור היהודי. שם ליד שריד מקדשנו. במקום הייתה קדושה, המוני יהודים עם גורל משותף, האדמה רעדה ממש תחת רגלינו מעוצמת הריקודים והכאב המשותף עלה לרקיע-כך ממש !! ובמרחק מטרים ספורים מאד, ברחבת התפילה שליד הכותל , מסביבה ובפאתיה- ניצבו עשרות רבות של יהודים חרדים. בתדהמה צפיתי בהם, אדישים על פי התנהגותם, כשאינם שותפים, ולו למראית עין, להתרגשות ולכאב העצומים של אחיהם המגורשים, בשר מבשרם. חוויה קשה ומכוננת...עד היום אינני מבין. ומי איננו מכיר את הישיבות, את הכנסים, את ההתוועדויות – בכל אלה נשמעות על פי רוב דעות כמספר המשתתפים לפחות- הכיצד נשכין שלום בין כולן, היאך נצעד קדימה ביחד ? כולם צודקים? הרי לא יתכן כדבר הזה. כולם טועים? גם כאן התשובה שלילית. אנכי יהודי פשוט ובוודאי שאינני מתיימר להחזיק באמת כולה. את דעותיי אינני מהסס להביע בפומבי כאשר על פי רוב אני עומד אחריהן, לעיתים בתוקף . למרות זאת יכול אני לומר שההתנסות וההתבוננות שקצת מקצתה תוארה לעיל לימדו אותי שיעור חשוב. שיעור בענווה
