ספר במדבר מכונה "ספר הפקודים", ע"ש שני המפקדים המצוינים בו. טעמים רבים נאמרו על הצורך במפקד, אך הטעם הפשוט הוא למנות "כל יוצא צבא בישראל" - "כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה... והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה... כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד מאלף... כי המנין מפני צבא המלחמה" (רמב"ן א,מה). כיום הדברים נראים פשוטים, אך בימים ההם היה בזה חידוש. לראשונה בתולדות האנושות הוקם צבא עם. לא צבא של שכירים, עבדים, או מתנדבים, אלא צבא העם. העם עצמו נלחם על חייו ועל מדינתו. אמנם לא בכל מלחמה יש צורך בגיוס כל העם, אך גם במקרה כזה צריך שתהיה נציגות לכל העם, כמו במלחמת מדין ששלחו כל שבט "אלף למטה". צבא ישראל, אינו נלחם רק על נכסיו החמריים כשאר העמים, אלא מלחמתו היא מלחמת ה', מלחמה על המגמה והתכלית הרצויה בבריאה, ותפקיד זה מוטל על כתפיו, כדברי הרמב"ן (האזינו): "והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל)... תהיה כוונ יש הזוכים להיות סמוכים על שני השולחנות, וכל עוד לא תמו חרבות מן העולם, אוחזים בסיף יחד עם הספר ת האדם בבריאה בטלה". וכ"כ הרמב"ם בהל' מלכים (א,טו) "וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה... שנאמר: כי מלחמות ה' אדוני נלחם". בהתאם לכך היה מחנה ישראל מסודר - הארון והשכינה בתווך וכל המחנה סביבו, להורות שהשכינה היא לב האומה, ועל כך האומה יוצאת למלחמה, כמ"ש דוד "כי עליך הורגנו כל היום". וכשם שעם ישראל נלחם על כבוד ה', כך מתייחס הקב"ה לאויביהם של ישראל, כענין הנוגע לו עצמו. "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם" - כי לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם"(רמב"ן, האזינו). יחד עם זה שכל העם העם צבא, מפריש העם חלק ממנו לעבודה רוחנית, והוא שבט לוי, אך לאו דווקא שבט לוי, אלא "כל מי שנדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו...הרי זה נתקדש קדש קדשים" (רמב"ם הל' מלכים). אלא שכל זה דווקא בזמן "שאין נצחון ישראל תלוי בהם", אך כשהגויים באים למלחמה על ישראל, "אם יש צורך בהם - חייבים לבוא לעזרת אחיהם" (חזון איש או"ח, קיב וקיד). ויש הזוכים להיות סמוכים על שני השולחנות, וכל עוד לא תמו חרבות מן העולם, אוחזים בסיף יחד עם הספר, וכך עובדים "את ה' ואת עמו ישראל" (דבה"י ב,לה), ואשריהם ואשרי חלקם.
