המאמר המתפרסם כאן הופיע ככתבו וכלשונו בעיתון "חדשות" ז"ל ב-09.09.93. הימים ימי אוסלו הזכורים לרע. ראש הממשלה הוא לא אחר מאשר יצחק רבין, שהתלהם וכינה את מי שחלק עליו בכינוי הלעגני "פרופלורים" וטען בגסות ש"הם לא מזיזים לי".

לימים, כאשר התחיל להבין את גודל שגיאתו ולאן פיתו וגררו אותו האוסלואידים – הוא נרצח. אבל, באותם ימים הוא שיתף פעולה עם התהליך המסוכן שאת פרי הבאושים שלו אוכלת ישראל עד עצם היום הזה.

מאז חלפו כמעט 19 שנים. בנימין נתניהו איננו ראש האופוזיציה אלא ראש הממשלה. הוא חונך בבית אבא ונבחר כדי להגשים את החזון הציוני – ריכוז עם ישראל בארץ ישראל – ולא את "חזון" שתי המדינות ו"פתרון" שתי המדינות. שמעון פרס ממשיך לנווט שמאלה, למרות שיש ראש ממשלה – אז וגם היום – שנבחר בבחירות דמוקרטיות על סמך מצע שונה מזה שלפיו הוא פועל/מופעל.

המנצח הנוכחי על מקהלת השמאל הקיצוני הוא יריב אופנהיימר, שהיה אז ילד והפך להיות ילד פרא, שעל פיו יישק דבר ועל פיו יפסוק בג"ץ. ובארץ מופיעה מדונה במקום מייקל ג'קסון ...

ועדיין, ולמרות 19 השנים שחלפו, ולמרות הניסיון המר שהצטבר, ולמרות ההונאה של "תהליך השלום", חלומו הרטוב של השמאל הקיצוני עלול חלילה להתבצע – כמו בשנת 2005 – בידי ראש ממשלה מן "הימין" שהפך לחביב השמאל בזכות הדחפורים המאיימים על בתי יהודים.

במאמר המקורי נכתב כך, מילה במילה:

חלום בלהות ציוני

הדחפורים רעמו, המשאיות הותנעו, טרנספר תושבי אריאל החל בלילה היה לי חלום בלהות. חלמתי שבשעת בוקר מוקדמת הקיפו כוחות המשימה את היעד: אריאל. המשימה: לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס.
למרות 19 השנים שחלפו, ולמרות הניסיון המר שהצטבר, ולמרות ההונאה של "תהליך השלום", חלומו הרטוב של השמאל הקיצוני עלול חלילה להתבצע – כמו בשנת 2005 – בידי ראש ממשלה מן "הימין" שהפך לחביב השמאל בזכות הדחפורים המאיימים על בתי יהודים

השמש זרחה, השיטה פרחה, הדחפורים רעמו והמשאיות הותנעו. בנינו ובנותינו, חיילי צה"ל, נקראו לבצע את המשימה הקשה מכל: טרנספר. קולות המחאה על כך שמדובר בפעולה בלתי חוקית בעליל הושתקו. סוף-סוף לא מדובר בעקירת בני אדם מבתיהם, ואף לא בפינוי מתנחלים. בסך הכל מדובר בטרנספורט של פרופלורים. כידוע, אל"פ (האגודה לזכויות הפרופלורים) טרם הוקמה, ולאגודה לזכויות האזרח אין עניין בנושא, לאחר שהושלמו תהליכי הדה-לגיטימציה והדה-הומניזציה.

לא הרחק משם, בראש-העין, הוקם בן לילה מחנה עקורים זמני לתושבי אריאל. מכיוון שמדובר בהסדר ביניים בלבד, עד לפינוי הבא מערבה, לא היה טעם במחנה קבע, והכסף שנחסך הוזרם לשטחים המשוחררים (זה שמם החדש בפי השמאל). במשך היום עשו המשאיות את דרכן הלוך ושוב ופינו עשרות אלפי פליטים יהודים.

במקביל התחיל בערבות יריחו מימוש מזורז של חוק השבות, שנחקק על ידי הארגון לשחרור פלשתין כולה. באותו מקום שבו צלחו יהושע "הכובש" וגייסותיו את הירדן לפני אלפי שנים, שם שעטו אוטובוסים ממוזגים ובהם המוני השבים החוגגים. בעוד כשעה הם עתידים לקבל את מפתחות הבתים המיועדים להם באריאל, לא הרחק מקברו של אותו כובש ציוני ארור.

עם שקיעת החמה נערך במקום טקס מצמרר בשם "היכונו לביאת השלום". הערב נחתם במופע של להקת בצל"ם (בני ציון לכו מכאן). שלובי זרוע עמדו זמרי השמאל הקיצוני היהודי, הטרוריסטים הטובים של אש"ף והטרוריסטים הרעים של החמאס. חזון אחרית השלום התגשם לנגד עינינו הדומעות: וגר חמאס עם אש"ף ... ושעשע השמאל על חור פתן. הדמוקרטור הציוני התלהם: לייבש בשם זכויות האזרח, לעקור ולהגלות למען השלום. ההמון המשולהב החרה החזיק אחריו. נערי אש"ף חילקו עלונים, ובהם פרטים על המופע הבא אשר יתקיים, אינשאללה, בכרמיאל המשוחררת, בלב הגליל הערבי. בשולי העלונים נכתב באותיות מסולסלות: לשנה הבאה בתל-אביב.

הדגל האדום-שחור-ירוק-לבן התנופף ברוח הקלילה על הרי השומרון. למטה, בגוש דן, החלו לנצנץ אורותיה של תל-אביב. היהודים המשיכו להתלבט בשאלה הגורלית האם יבוא מייקל ג'קסון. התעוררתי שטוף זיעה. נשמתי בכבדות. זה לא קרה עדיין, אך הכתובת כבר כתובה על הקיר בדיו אדומה.