רק היושב במרומים יכול לרקוח מציאות כזו, בה מר פרס, כנשיא מדינת ישראל (ונזכור שהגיע עד הלום על אף גילו הגבוה) מקבל מדליה נשיאותית אמריקנית הקרויה "מדלית החרות". כשבכלא אמריקני סמוך נמק פולארד כבר קרוב לכ"ח שנים ואותו פרס אחראי במידה לא קטנה לשלילת החרות של אותו פולארד. ואילו עתה, משליכים ישראלים רבים את יהבם על האיש שסייע לסלילת דרכו של פולארד אל הכלא, שהוא דווקא יוציא אותו משם. גם ראוי לציין שאשמתו של פולארד היא שהעביר לישראל מידע, שהיה אמור להגיע אליה על פי הבטחות אמריקניות, ולא הועבר. מידע שנגע ישירות לביטחונה ולהצלת לא מעט יהודים. לצערנו, פולארד אינו היחיד שחרותו נשללת בכלל, ולזמן בלתי סביר, בפרט. וגם כאן מר פרס יכול להביא ליציאתם מהכלא, ובקלות יחסית. שהרי, כידוע, אחת הסמכויות העיקריות של נשיא המדינה- ואולי היחידה הביצועית ממש- היא חנינה לאסירים. ופרס עשה בה שימוש נרחב מאד מאד בשחרורם של מורשעים רבים. מהם עשרות שדם יהודי נוטף עדיין מידיהם. אסירי עולם קיבלו חנינה לאחר שנים ספורות בכלא, בעסקאות כאלה ואחרות. אלא, שהם היו ערבים שרצחו יהודים. ובאכזריות רבה, גם כשמדובר בילדים ותינוקות. וכמובן, ללא אשמה כלשהי אלא בגלל היותם יהודים. (אשמה כבדה, לאור ההיסטוריה עקובת הדם והפרעות שנעשו בנו לאורך הדורות). ליהודים יש דין אחר. איתם מחמירים. נשיא המדינה היהודית אינו מעניק חנינה ליהודים. ואפילו לא לכאלה שלא יכלו להבליג ליהודים יש דין אחר. איתם מחמירים. נשיא המדינה היהודית אינו מעניק חנינה ליהודים. ואפילו לא לכאלה שלא יכלו להבליג על רצח יהודים והגיבו על מעשי אותם ערבים שיצאו מהכלא בחנינת הנשיא על רצח יהודים והגיבו על מעשי אותם ערבים שיצאו מהכלא בחנינת הנשיא. וכך קיבלנו תמונה מעוותת ואכזרית לפיה אלו שיזמו רצח, שוחררו מהכלא. ואלו שהשיבו מלחמה – אומנם ללא סמכות וללא הבחנה- הם נותרו בכלא. ויוצא משהו מוזר. לערבים, שפלים ככל שיהיו, יש מדינות ערביות ויש רשות ערבית הדואגת להם. וליהודים, להם רק מדינה אחת, אין דואג לשחררם. ויש עוד. יהודים טובים שהעזו להפגין, או אפילו תכננו- ולא ביצעו!- פעולות שונות בלתי חוקיות, מרצים את עונשם עד השנייה האחרונה. סיכויים לחנינה או אפילו לקיצור עונש מקובל, אינם חלים עליהם. יהיו כבשים תמימות ומביעי חרטה כאשר יהיו. כי הם יהודים בישראל. ערבים, הם סיפור אחר. הם אינם מביעים חרטה ושחרורם מהכלא מתחיל מסלול חדש שיחזירם לכלא. אבל הם מקבלים חנינה. אכן, אין פה היתממות. ברור שהחנינה היא תחת הנחייה מדינית, ובעסקאות – גם אם מפוקפקות ושנויות במחלוקת- מאולצות, לכאורה. אבל האם אי אפשר לצפות לאיזון כלשהו? לתחושה שדם יהודי באמת אינו הפקר? ללב יהודי רחום, כלפי יהודים? האומנם נשיא המדינה אינו יכול לשעות לבכי ילדים שאינם זוכים לליטופיו של אבא. זה המוכר להם מדמותו שמבעד לסורגים? ובהקשר הכולל, ראוי לשאול עוד שאלה. האומנם עשינו הכול כדי לברר את גורלם של נעדרי ישראל מסולטן יעקב, (שבימים אלו מלאו שלושים שנה לקרב שם), ורון ארד, ועודה תרבין בכלא המצרי. יש למדינה אמצעים להשיב את חייליה ואזרחיה גם ללא חנינה המונית וחסרת פרופורציה. השאלה היא אם המדינה באמת רוצה. השאלה היא אם רצון אזרחי המדינה וחתימותיהם על בקשות ועצומות נוגעות בכלל לליבם של נציגיה הבכירים, כולל נשיא המדינה. ימים- קרובים, אנו מקווים- יגידו אם פועם שם לב אדם יהודי, גם כלפי יהודים.
