בתקופת אוסלו הוקם בפרקליטות צוות אכיפה מיוחד שהופעל לפי נוהל סודי, שהנהיג נורמות אכיפה נפרדות לתושבי יש"ע לעומת יתר אזרחי המדינה. בראש הצוות עמדה עו"ד טליה ששון והוא היווה "מפקדה" משותפת לגורמי פרקליטות, צבא, מנהל אזרחי, משטרה ושב"כ לאכיפה דורסנית נגד מתיישבים. לאחר חשיפת הצוות ומעלליו ע"י ארגון זכויות האדם ביש"ע, הוא בוטל ע"י ממשלת נתניהו הראשונה והוחלף בצוות לטיפול "בהסתה והמרדה" במישור הארצי. בשטח לא חל שינוי והצוות המשיך בשלו, הפעם תוך חריגה מסמכותו הרשמית. משנת 2004 עמד בראשו עו"ד שי ניצן, שבגיבוי שערורייתי של היועצים המשפטיים לממשלה החמיר את החריגה הזו. כך נראית פעילותו של "צוות מניעת הסתה": עיסוק בעקירת מאחזים, ריבוי מעצרים להשגת "שחרור בתנאים מגבילים" ככלי להרחקה , העמדה לדין בתיקים חסרי סיכוי וערעורים בלתי פוסקים לצורך טרטור, מעצרי מנע, איסוף נשק ממתנחלים, ועוד. ניצן החמיר את הפעילות והחל לעסוק בסוגיות של אכיפת חוק ביו"ש באופן פורמאלי. בהמשך השתדרגה הפעילות 'נגד הסתה' עם חידושים כגון הטלת "מכסות מינימום" של העמדות לדין על עבירות תכנון ובניה ביו"ש. אחת הטענות שנשמעו משרים בפרשת בית אל היא שגורמים בפרקליטות הם שהכשילו את הממשלה בבג"ץ, שנאלץ לפסוק לטובת החרבת הבתים בהיעדר התנגדות לעתירת השמאל. ההאשמה הופנתה למשנה ליוע נתניהו משתמש בכוונה בפעילות השערורייתית של הפקידים הללו ובג"ץ כדי לחבל בנוכחות היהודית ובהתיישבות ביו"ש תוך התחבאות מאחוריהם, בדיוק כפי שהוא מנסה להתחבא מאחורי ברק בהתעללות במתיישבים מ"ש, מייק בלאס, וראש מחלקת הבג"צים, אסנת מנדל, שתגובותיהם לעתירות השמאל מוטות פוליטית, ומספקות תשובות המובילות לפגיעה מירבית בהתיישבות ובאחיזה הישראלית ביו"ש תוך התעלמות בוטה ממסלולים חוקיים רציניים הפוכים. חקלאי יהודי מהשומרון עתר לועדת ערר וזכה לביטול נסיון גזל אדמתו מצד ערבים שגובו ע"י המנהל האזרחי. כתגובה עתר בלאס לבג"ץ נגד הוועדה, כלומר נגד המדינה, להפסקת האפשרות שיהודים יוכלו, כמו ערבים, לעבד אדמה ללא בעלים במשך 10 שנים ולקבל חזקה עליה. הנימוק העיקרי שלו היה שמדובר בשטח הנתון ב"תפיסה לוחמתית זמנית". כך חיסל בתרגיל משפטי בוטה את העמדה הממשלתית המסורתית השוללת את מעמדה של ישראל ביו"ש ככובשת, והממשלה לא העיזה לעמוד בדרכו. בלאס הוא גם אדריכל חוק ההתנתקות ועוד יוזמות רבות לשינוי המצב הפוליטי באמצעים משפטיים. ההתנתקות שופכת אור על חלוקת התפקידים של ניצן ובלאס. בלאס אחראי על האסטרטגיה – החקיקה ושינוי המצב המשפטי העקרוני. ניצן אחראי על הטקטיקה, רדיפת האנשים הקטנונית – האכיפה המפלה והמרושעת, שלפעמים אף נוגדת את החוק כגון הארכות המעצר ההמוניות, והמאבק בחוק החנינה. הרושם שנוצר הוא שהממשלה חסרת אונים מול עוצמתם של הפקידים הללו המיטיבים להשתמש בסמכותם ולהתגבר על העוצמה הפוליטית של הדרג הנבחר. אך האם זה נכון? היום הציבור מתחיל להבין שהפוליטיקאים עבדו עליו כשהצליחו להטיל על בג"ץ לפחות חלק מהאשמה להחלטות בעייתיות ושינוי מדיניות בניגוד לרצון הבוחרים ונציגיהם בשלטון. בפרשת האולפנא ניקו אמנם נציגי הממשלה את בג"ץ מהאשמה אך הטילו אותה על הפרקליטות שעיוותה את רצון הדרג המדיני בתשובותיה לעתירות. אך גם כאן מדובר בתירוץ עלוב. כהונתם של ניצן ובלאס הסתיימה בפברואר 2012. במקום לנשום לרווחה, האריך שר המשפטים, נאמן (!),את כהונתו של בלאס בחצי שנה, וכעת מתכוון נתניהו להחליפו ב...שי ניצן, ונוכח ההתנגדות שהדבר מעורר דווח שכעת מנסים להמציא עבורו תפקיד חדש, כדי לא להפסיד את "האוצר". המסקנה היא שנתניהו משתמש בכוונה בפעילות השערורייתית של הפקידים הללו ובג"ץ כדי לחבל בנוכחות היהודית ובהתיישבות ביו"ש תוך התחבאות מאחוריהם, בדיוק כפי שהוא מנסה להתחבא מאחורי ברק בהתעללות במתיישבים. לכן, מבחן הסף לאמינות נתניהו בכל ההבטחות החגיגיות האחרונות הוא סילוקם המיידי והסופי של הפקידים הללו.
