מי אמר שמהפכות מתרחשות רק אצל שכנינו? מה שקורה בציבור החרדי הליטאי במקומותינו, אינו פחות ממהפכה, אם כי אין בה, תודה לאל, שפיכות דמים. אבל בניגוד לשכנותינו, דווקא הכוחות המתונים, העכשוויים, הפחות פונדמנטליסטים, מסתמנים כמי שעתידים לזכות בנצחון. הכל, פרט לדם, יש בה – אלימות, גידופים, איומים, ואפילו כיבוש המעוז השמרני-מיליטנטי ושמו 'יתד נאמן'. מהפיכת הקטיפה (על שם כיפות הקטיפה שמעטרות את ראשיהם, ובזכות התנהלותה השקטה), התחוללה בשל התנגשות טקטונית תת קרקעית של שני זרמים מנוגדים. לוח טקטוני אחד, ששלט עד כה בכיפת הקטיפה, גרס כי יש להתבדל לחלוטין מן החברה הישראלית, ולהתבצר בין כתלי 'היכלי התורה'. קנאות פונדמנטליסטית, כמעט בנוסח נטורי קרתא (אבל עם חליפה ועניבה). אפילו אִם הקנאות המתבדלת הזו, כופה על הציבור חיי עוני ודוחק ומחירים כבדים אחרים. מולו נע לוח טקטוני אחר, שגרס כי לא ייתכן, ממש לא, שכולם, אבל כולם, יהיו גאונים ועילויים ברמות שיתירו להם, הלכתית ומעשית, להמית עצמם באהלה של תורה ולהטיל עול פרנסתם על הכלל. ועל כן עדיף שה'גאונים' למחצה ולשליש ולרביע, ירכשו מקצוע מכובד ויפרנסו, מנהג 'בעלי בתים', את משפחותיהם, מבלי להתנתק מעולם התורה חלילה, ולא יבזבזו משאבים על חשבון המוכשרים באמת. במשך שנים הובילו ראשי ה'יתד', העורך נתי גרוסמן והמנכ"ל יעקב לָבין, קו מיליטנטי חריף כנגד כל שביב רעיון שחורג ולוּ במשהו מסיסמאות 'פך השמן הטהור' ו'ההשקפה הטהורה'. הם המציאו למען כל מי שחושב אחרת, את הביטוי הקנטרני 'חרדים חדשים'. המדהים הוא, שדווקא הקו שלהם, ביטא חרדיות חדשה: בכל הדורות שקדמו להם, יצאו בני תורה לעבודה, ולא הטילו עצמם על קופת הציבור. חבל שהם לא שאלו כיצד נהגו הוריהם וסביהם וזקניהם. אבל בחברה החרדית העצבנית, שאימצה את הכלל 'חדש אסור מן התורה' (שאף הוא, כמה אירוני, די חדש) מהווה מונח קנטרני זה, סוג של גידוף שאין למטה הימנו. עויינותם אומנותם ה'יתד' לא הסתפק ביעד אחד. החזית היתה רחבה: כל מי שלא התיישר לפי ה'השקוֹפֶע'. רבנים וראשי ישיבות הושפלו כשלשמם הוצמדו תארים נחותי-דרגה ולפעמים הוצגו ללא התואר רב כלל; ש"ס וחב"ד זכו ליחס מתנשא, אם בכלל אוזכרו מחמת 'צורך גדול'; סמלי המדינה בוזו: יום העצמאות נקרא חגא, סמל המדינה צוייר מגיח מתוך צלב קרס, המונח צה"ל לא אוזכר ובמקומו השתמשו במונח הנייטרלי 'הצבא', וכל מי שהתגייס לנח"ל החרדי או לשירות אזרחי זכה לקיתונות בוז ולעג. הרבנים הראשיים תוארו רבנים-מטעם, והציבור הדתי לאומי הוכתר בכינויי גנאי: ד"לים, מזרוחניקים ועוד. גידופים ונאצות היו תמיד הצד החזק שלהם. עויינותם אומנותם. אגב מלחמותיו נגד כל מי שאינו מאנ"ש, מצא עצמו עיתון המהפכה 'יתד נאמן', בקו האש של מלחמת ירושה, על ראשות החרדיות הליטאית. לוחמנֵי היתד ביקשו להמליך על הציבור את הרב שמואל אויערבך, הידוע בגישתו הקיצונית, ולפיכך התעקשו שלא לכנות בעיתונם בתואר 'גדול הדור', את המועמד הנגדי הרב אהרון לייב שטיינמן, אשר נחשב מתון ומציאותי יותר: תמך בזמנו בחוק טל, היה מיוזמי ומעודדי הנח"ל החרדי ("מי שלא לומד, שיילך לצבא") ואפילו חתם על אמנת כינרת עם פרופ' רות גביזון, בנסיון לייצר דו-קיום חרדי-חילוני. מחלוקת המיליטנטים-מתונים, שאליה נתוספו קרבות הירושה, הוכרעה במהלך חד, שיזמו נאמניו של הרב שטיינמן, ובראשם הנדבן שמעון גליק. בהסתערות פתע, מגוּבּה בטובי המשפטנים, בסיוע אגפי של כוחות נוספים: רבנים ליטאים נפגעי ה'יתד', 'חרדים חדשים' מחוגי 'לובשי החולצות התכולות', אנשי הסיעות המקומיות החרדיות טו"ב בערים החרדיות, ואחרים – נכבש ה'יתד' מידי הצמד גרוסמן-לבין. אנשי בטחון מצויידים בנחישות ובמיסמכים לאישוש הפוטש, זרקו מכל המדרגות את מוביל הקו המיליטנטי העורך נתי גרוסמן, ואחריו הורחק המנכ"ל יעקב לבין. הנשארים הוזהרו, שמי שלא יתיישר, ימצא עצמו לצידם של המגורשים. בקיצור, המתונים ניצחו והקנאים הלכו הביתה. ומאז כבר ניכרים בעיתון אותות המהפך. המיליטנטיות נעלמה, ועמה ביטויי ההכ המתונים ניצחו והקנאים הלכו הביתה. ומאז כבר ניכרים בעיתון אותות המהפך. המיליטנטיות נעלמה, ועמה ביטויי ההכפשה והניסוחים המתנשאים של אני ואפסי עוד. לא שהעיתון מעודד יציאה לאקדמיה ולעבודה, ולא שהוא דוחף לגיוס לנח"ל החרדי, ובוודאי שאין לו מלה טובה על האינטרנט פשה והניסוחים המתנשאים של אני ואפסי עוד. לא שהעיתון מעודד יציאה לאקדמיה ולעבודה, ולא שהוא דוחף לגיוס לנח"ל החרדי, ובוודאי שאין לו מלה טובה על האינטרנט. אבל הניסוחים נעשו רכים יותר. צה"ל חדל להיות מוקצה מחמת מיאוס וזוכה לאיזכור מעל דפי ה'יתד' ללא כל קפנדריות לשוניות מתפתלות נוסח: "כוחות הצבא שיפרו את..." (במקום הניסוח הטבעי: "יחידות צה"ל שיפרו את..."). חלף הנהי המריר ברוח אכלו-לי-שתו-לי. הפנים הזועפות, האלימות והקנאיות, הפכו פנים מאירות. ביקורת עצמית ההתעוררות והפתיחות הפוקדים את החברה החרדית, מתבטאים גם בהצלחתם המסחררת של כלי התיקשורת החרדיים החוץ-מימסדיים. הם מתירים לעצמם לתת פתחון פה גם להירהורים שיש בהם ביקורת עצמית נוקבת ויורדת חדרי בטן. פעם זה לא יכול היה לקרות. אז נתפסה כל ביקורת ככפירה בעיקר. כך למשל מאמרו הנוקב של הרב דוד בלוך, יהודי חרדי, מרבני הנח"ל החרדי, שפורסם באתר 'ככר השבת'. הוא בוחן בפומבי, ללא מורא וללא משוא פנים, את מערכת היחסים בחברה הישראלית ותוהה באזני הציבור החרדי: "האם השנאה החילונית באה מרוע בלבד? ואולי החילונים צודקים?" בלוך מזכיר כי החרדים בחרו מרצון להסתגר בערים ושכונות חרדיות, ולפיכך החילוניים אינם נחשפים להיכרות אמיתית עם אורחות החרדים. "לכן רואים אותנו מוזרים בלבוש, בהתנהגות ובשפה, ונוצרות רתיעה וזרות. מדוע אם כך אנו כועסים שכך מתייחסים אלינו?" זאת ועוד: לנוכח ההסתגרות בגיטאות וההתנגדות למגורי חילונים בשכונותיהם - "מהיכן החוצפה והיהירות שלנו לתלות באנטישמיות את העובדה, שישנם חילונים שלא מסכימים שחרדים יגורו בשכונתם החילונית?" החרדים, מזכיר בלוך, בחרו, מסיבות חינוכיות, ללמד ילדיהם שהחילונים כולם ריקים מתוכן, ללא ערכים, חוטאים ומושחתים. אז "מדוע אנו נדהמים כאשר החילונים גם הם, מלמדים את בניהם שהחרדים כולם פרימיטיביים עם נורמות של ערכים מיושנים ומאוסים?" ובענייני לימוד אוּמנות: "בחרנו שלא ללמד בנינו אוּמנות כלשהי, ולגנות מי שכן בחר לעשות זאת. עקב כך נשארים בכוללים גם מי שלא מתאים להיות חבר בקבוצת העילית הזאת. מה לנו כי נלין על החילונים שחשים שיש כאן קבוצת פרזיטים שחיה על חשבונם?" "בטלני הישיבות" ובסוגיית השירות הצבאי/אזרחי, תוהה בלוך בגילוי לב: "בחרנו, למען קיום התורה, למנוע מבנינו להשתתף בעול הקשה שבנשיאת נטל הביטחון... [אז] אולי החילונים צודקים... כשרואים בנו אנשים לא מוסריים, וחלקם מתעבים אותנו עקב כך?" אכן, הדברים נוקבים ויורדים עד השיטין. "בחרנו למנוע גיוס גם מבנינו שאינם שייכים לקבוצת מחזיקי התורה (בטלני הישיבות והגרועים מהם), גם לא למחנות צבא כשרים. אנו בזים לאלה שהתגייסו לנח"ל החרדי, ובוודאי לא מכירים להם טובה. מדוע אם כך אנו זועמים כאשר החילונים אינם מאמינים לנו, שאי גיוס בחורי ישיבות, מוּנע ממניעים של קיום התורה בישראל, ולא מאי רצון החרדים לשאת בנטל?" ומה לגבי החיילים שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ? הרב בלוך: "בחרנו (משיקולים חינוכיים?) שלא לחנך להכרת טובה לחיילים שחרפו נפשם, ונהרגו או נפצעו גם למעננו. לכן לא מאזכרים אותם בשום דרך ע"י יום מיוחד כלשהו, או בתפילה או לימוד משניות מיוחדים להם. שום משגיח או ראש ישיבה לא מדבר על כך בשיחות מוסר. ובעיתונות החרדית לא תמצאו על כך מילת הערכה. מדוע אנו מתפלאים על התחושה החילונית שאנו כפויי טובה בזויים, וסיבת אי הגיוס שלנו הוא טפילות פשוטה, של חברה החיה על מסירות נפש של אחרים?" שאלות נוקבות רבות, ורק חלקן הובאו כאן, וזו האחרונה שבהן: "אנחנו לא היינו מסכימים בשום אופן שחילונים יסתובבו בבתי הספר שלנו ללמד כפירה. מדוע אם כן לא נבין את אותם, כשאינם מסכימים שנפתה את בניהם לכפור בכפירת הוריהם?". אכן, מהפכה. שקטה, קטיפתית, ללא שפך דם תו"ל, אבל מהפכה. משהו זז שם, מתחת לפני השטח.
