מי אמר שישראל אינה מדינה מתוקנת? בישראל כולם נוטלים אחריות. הם נוטלים אותה בידיים, מחזיקים אותה חזק, וממהרים לגלגל אותה למי שעומד מלפנים או מאחור. בתי המשפט מרבים לצטט את אמרתו הנודעת של השופט הדגול פרנקפורטר, ולפיה לשופט "אין חרב ולא ארנק, אלא רק את אמון הציבור". אך להם יש לפחות את מערכות ההוצאה לפועל ואת כוחו המאיים של פסק הדין המצווה והכופה. מבקר המדינה חסר אפילו כלים בסיסיים אלה. בהיעדרם, לא נותרה בידו אלא זכות – וגם חובת – הזעקה וההתרעה בשער. דו"חות הביקורת ה"צמחוניים" הישנים, פרווה למהדרין ונטולי שיניים, פינו בשנים האחרונות את מקומם לדו"חות חדים וממוקדים יותר, המנוסחים לעתים בלשון חריפה ונוקבת. במקום הדמויות האנונימיות, בני בלי שם, שכיכבו בדו"חות העבר נקט המבקר הנוכחי בדרך של ביקורת ישירה, הנוקבת בשם המבוקרים ומעמידה אותם אל עמוד הקלון הציבורי. גם העברת חומרים ומסמכים שנאספו במהלך הביקורת ל"עיונו" של היועץ המשפטי לממשלה על מנת שיבחן האם יש בהם תשתית ראויה המצדיקה פתיחה בחקירה פלילית עשו את שלהם. מכוחם של ממצאי המבקר נפתחו ב גם העברת חומרים ומסמכים שנאספו במהלך הביקורת ל"עיונו" של היועץ המשפטי לממשלה על מנת שיבחן האם יש בהם תשתית ראויה המצדיקה פתיחה בחקירה פלילית עשו את שלהם שנים האחרונות כמה חקירות, ביניהם נגד שרים וראשי ממשלה, שהובילו לבסוף להגשת כתבי אישום. ועדיין, בהיעדר שיניים של ממש, אנוס המבקר להסתפק בקביעות מילוליות שכוחן הגדול הוא בתהודתן הציבורית ובמידת שימת הלב אליהן. לעתים, אלה מתגבשות, לאחר מעשה, לכדי הגשת עתירות לבג"צ שתכליתן נטילת אחריות ובמקרים קיצוניים גם הדחת המבוקרים. כוחה של האחריות ה"מיניסטריאלית" בישראל דל למדי. בשונה מאחריות אישית, שבה אחראי אדם באופן ישיר, כתוצאה ממעשיו או מחדליו, לתוצאה המזיקה, אחריות "פיקודית" או "מיניסטריאלית" נובעת מכוח תפקידו של נושא המשרה כמי שעומד בראש המערכת. סוגיה זו עלתה במלוא עוצמתה על סדר היום הציבורי בישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים. אולם אפילו לאחר ה"מחדל" האיום, הסתפקה ועדת אגרנט בהטלת אחריות אישית רק על אנשי הדרג הצבאי, ופטרה מאחריות את הדרג המדיני, שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר. שימושו של השופט לינדנשטראוס במונחים החדשים "אחריות מיוחדת" ו"אחריות כוללת" נועדו ליצור דרגי ביניים של אחריות, שעשויה, בנסיבות מסוימות, להביא להעברת מי מהשרים מתפקידיהם, אם כי לא בהכרח לפיטוריהם. שיקול הדעת בעניין זה מסור לראש הממשלה, ויש להניח שפעולתו תיגזר בין השאר מההד הציבורי שיהיה לדו"ח ומההשלכות הפוליטיות שתהיינה לצעד כזה. במידה ותוגשנה עתירות בעניין, הרי שלנוכח המסורת המשפטית הישראלית, ניתן לשער שתהא אשר תהא החלטת ראש הממשלה, בג"צ לא ימהר להתערב בה.
