אתגר רציני הוצב לקרת התל-אביבית, לקראת אירועי "עיר לבנה" הלילה: הסופר אתגר קרת הודיע, שומו שמיים, שלא ישתתף באירועים, בגלל "אחריות העיריה לאלימות נגד דפני ליף ומפגינים נוספים". הוא אינו מחרים, הדגיש, הוא רק לא חוגג. אין הסופר הצעיר הזה אמיץ דיו. הוא רוצה גם להפגין את כעסו וגם לא להיפגע בכיסו. עלי להודות: לא קראתי אף ספר אחד של מר קרת. אצלי בתור לקריאה המוני ספרים וסופרים אחרים. עם זאת, מי שנוקט בצעד המחאה המיוחצן, בוודאי נזקק לפירסום. מה עושים? – מצטרפים ל"מחאה" המתוקשרת. כמוהו כאורלי קסטל-בלום הממורמרת-הקבועה, וכך גם קבוצת זמרים המכונה "ג'ירפות". יש חיה כזאת. יופי של פירסום הם זכו לו, הודות ליציאתם נגד הממשלה, נגד העיריה, נגד המשטרה, נגד הסדר. האמת: אנארכיסטים – זה מה שהם, ליף, סתיו וחבריהם. עצם ההפגנות וההשתתפות בהן היא המטרה כשלעצמה, הפגנות שמקורן בחום הקיץ, בשיעמום, בריקנות, ובנסיון לייבא לישראל את מחזות התוהו-ובוהו ממחוזות אחרים. ראינו במוצאי שבת שתי תמונות: את ככר תחריר בקאהיר, על מאות אלפי הגברים המיוזעים והזועקים, ספק מפגינים, ספק חוגגים, רובם עניים מרודים, בני הכפרים לאורך הנילוס. כ-70 אחוז מכלל 80 מיליון אזרחי מצרים הם רעבים תמידיים. חיים מתחת לקו העוני האמיתי. הלוואי עליהם העוני הפיקטיבי הנוהג בישראל. זוהי ישראל, שבה צומח דור של צעירים מפונקים שכמעט דבר עוד לא עשו בחייהם, דור "המגיע לי", שחלקם רוצים לקבל כמעט הכל מקופת המדינה, בלי לנקוף אצבע, בלי קצת להזיע למען עצמם וראינו, מצד שני, את רוטשילד-פינת "הבימה". צעירים מפונקים, עם מנהיגי-בוסר, מנסים כמעט בכל מחיר להשליט אנארכיה פנימית בישראל. זוהי המדינה שלמרות בעיותיה חסרות התקדים, מקיימת משטר דמוקרטי למופת, מקיימת שבוע ספר עברי, מצעד גאווה, מעלה את האופרה כרמן למרגלות מצדה לעיני אלפי צופים, חונכת כפר לילדים חולים בגליל התחתון, הנשיא שלה מקבל מדליית חרות בוושינגטון וראש ממשלתה משחק כדורגל ו...שובר את קרסולו. מדינה שהיא אנטי-תיזה לכל הזוועות המתחוללות מסביב ומנסות לחדור אלינו בצורת טילים, פגזים והסתה אנטישמית. אם שם זה "אביב ערבי", כאן זה יהיה "תל-אביב ערבי". זוהי ישראל, שבה צומח דור של צעירים מפונקים שכמעט דבר עוד לא עשו בחייהם, דור "המגיע לי", שחלקם רוצים לקבל כמעט הכל מקופת המדינה, בלי לנקוף אצבע, בלי קצת להזיע למען עצמם. אדרבא, יקום מישהו ויאמר לי, מהן באמת המטרות האמיתיות, הכנות, שלשמן הם מוכנים לשבש את הסדר הציבורי, להתגרות בשוטרי ישראל, לנפץ שמשות של בנקים ול"פוצץ" ישיבת מועצת עיר? מלבד הסופר אתגר קרת, עוד כמה סופרים תומכים בהפגנות הסרק הללו ובראשם יורם קניוק. בשני מאמרים רוטנים, מבולבלים, ב"הארץ", הוא משמיץ את המדינה ואת "מצבה העגום". הוא מוציא את מרצע ההפגנה מן השק: מאבק מול החרדים מול השטחים, מול הממשלה. יהיו דעותיו של קניוק אומללות ככל שיהיו, יהיה סגנונו ירוד ככל שיהיה (סופר!), אבל לתאר את ישראל כמדינה ש"הולכת להיעלם" – זה כבר גובל בחוסר שיקול דעת מוחלט. כאשר קניוק כותב מה שכותב, כאשר חברו סמי מיכאל אומר מה שאומר ("אנחנו מתאבדים כמדינה"), כאשר קרת הנ"ל מהגג ואינו חוגג, מה פלא שסופרים זרים אוסרים לתרגם ספריהם לעברית (אליס ווקר: "ישראל – מדינת אפרטהייד")? רבותי המפגינים, רבותי הסופרים (לא כולם), איבדתם את הצפון, המצפן והמצפון הלאומי. בפריקת העול, אינכם שונים מן החרדים הקיצוניים. למרות האגואיזם שלכם, נסיונכם להשחיר את המדינה על לא עוול (כמעט) בכפה, רצונכם לרמוס בשפה בוטה וברגל גסה כל חלקה טובה בתוכנו, ישראל איתנה ותישאר איתנה על אפכם וחמתכם. המשיכו לרטון, המשיכו להפגין, רק אל תתגרו בכלל החברה העובדת, היוצרת, התורמת, בישראל.
