עצם השימוש במילה סנקציות, דווקא- ובלעדית- בהצעות לחוק בעניין גיוס חרדים (מסכנים הערבים, שהכנסתם לדיונים אינה מטעמים ענייניים), מחייבת בדיקה. מילון אבן שושן מגדיר: סנקציה- פעולת ענש לצד המפר את התחייבותו, את תנאי ההסכם וכדומה. והרי הדיון הוא בחוק שאינו תלוי בהסכמה או בהתחייבות. אבל, כידוע, עיסוק בחרדים אינו כפוף לשום כלל או התנהלות רגועה ועניינית. אגב, המילה סנקציה מקורה בלטינית, ומשמעותה "קדוש". אולי, מכאן השימוש בה כשמדובר ב...חרדים. ונסתפק בהשוואה קטנה. לגבי החרדים מדגישים את ענישת (סליחה, סנקציה) המשפחה באי שרותו של הבעל. והנה שמענו שמשפחות מחבלים, שבניהם או הוריהם רצחו יהודים, ימשיכו לקבל קצבאות מהביטוח הלאומי. היש אבסורד גדול מזה? נראה שיש כמה הבטים שלא נבחנו, וראוי להוסיפם לדיונים. רק כדי לקבל תמונה מלאה ולהגיע לפתרונות מקיפים בהרבה. כך, למשל, מתברר כי "דחיית הגיוס" (בפירוש לא פטור מגיוס) של בני ישיבות, מקיפה אוכלוסייה בגודל זהה לפטורי גיוס (!) במגזר החילוני. מסיבות שונות ומרגיזות הרבה יותר. אלא שהנתונים הללו אינם מובאים למשפט ציבורי ואינם מככבים בכותרות ראשיות בתקשורת. ואפשר להוסיף את הספורטאים המצטיינים (בין אלו שלא שרתו כלל, ובין אלו ששרותם הוא בדיחה אמיתית), את הקרובים לצלחת שמשרתים בשגרירויות בחו"ל, תוך לימודים שם. את המוסיקאים המחוננים – נדגיש, לא בחורי הישיבה המחוננים מאד- ועוד כהנה וכהנה. נשמח גם לקבל את נתוני הגיוס של בנים למשפחות מיוחסות. את אלו המבלים בבתי הקפה של תל אביב, בין דברור כזה או אחר בדובר צה"ל. (מפקד בכיר: מצאתי שם שכל הדוברות היא על טהרת התל אביבים.) אנשי גלי צה"ל ו"במחנה" ועוד מסירות נפש מעין זו. ונזכיר את כשלונו של רמטכ"ל צה"ל, ידוע ומקובל בשם אהוד ברק, לסגור "כל מה שאינו יורה". ההצעות של ענישה קולקטיבית למגזר מסויים והסרת הגישה המסורתית של הענשת האשם עצמו, פותחות פתח רחב נוסף. יתכן ונוכל לנקוט סנקציות, מזה, ולצרף גזר, מזה. למשל, אם יש עיר שבה נתוני הגיוס, בכלל, ולקרבי בפרט, נמוכים, יוקטנו התקציבים הממשלתיים לעיר הזאת, או לרשות המקומית הנוגעת בדבר אכן, תמיד היו פרזיטים ומשתמטים. אבל בדורנו החוצפה גואה. כשהמתריעים והצועקים על השתמטות הם אלו שבעצמם השתמטו. אם הם איבדו את הבושה אנו איננו חייבים לכבד את צעקתם. ובודאי בחסרון הצידוק המוסרי לדבריהם. כדאי לבדוק, בהזדמנות זו, את הפרופיל הרפואי של מטיילי הקרייה התל אביבית. ויתר הקל"בים ומשרתי יחידות השרותים למיניהם. ברור שיש ביניהם בעלי יכולת לשרת ביחידות שדה ואפילו ביחידות קרביות. הם לא שם כי נולדו במשפחות "הנכונות". רובם, לא בגלל יכולותיהם הגבוהות לשרת בחדרים ממוזגים וביחידות עורפיות נחשקות ויוקרתיות. ועם זאת, ההצעות של ענישה קולקטיבית למגזר מסויים והסרת הגישה המסורתית של הענשת האשם עצמו, פותחות פתח רחב נוסף. יתכן ונוכל לנקוט סנקציות, מזה, ולצרף גזר, מזה. למשל, אם יש עיר שבה נתוני הגיוס, בכלל, ולקרבי בפרט, נמוכים, יוקטנו התקציבים הממשלתיים לעיר הזאת, או לרשות המקומית הנוגעת בדבר. בית ספר יתוקצב- במקביל לסנקציות המוצעות על ישיבות- על פי אחוז המתגייסים מבין שורותיו. תלמיד שמשתמט או אינו ממצה את היכולות שחנן אותו בהם בורא העולם, יחזיר את שכר הלימוד שהמדינה השקיעה בו, את קצבת הילדים וההקלות במס, שהוריו- שלא חינכו אותו כדרוש- קיבלו מהמדינה. שוויון לכל, דורש גם סנקציות שוות לכל. במקביל, יש, כמובן, לתגמל את הטובים. התקציבים שייחסכו במחוזות ההשתמטות, יופנו למצטיינים בגיוס גבוה. וכמובן, ליחידות קרביות. אפרת, למשל (שהיא אלופת המתגייסים), ובעצם מרבית ישובי יהודה ושומרון והגולן, יזכו לעדיפויות. ברוח האימרה הידועה :"יתנו- יקבלו". בית הספר "שק"ד" בשדה אליהו (כן, הקיבוץ הדתי) יהפוך לעתיר תקציבים. מה שגם כדאי למדינה כי הוא בולט באחוזי גיוס אבסולוטיים ובשרות צבאי משמעותי של בוגריו. אדרבה, נראה את שינקין וכפר שמריהו מתחרים על גיוס אל מול עלי ואריאל. תל אביב הוצגה כעיר עם אחוזי גיוס מהנמוכים בארץ. אני גם לא בטוח שבתחרות מעין זו, בין אוניברסיטת תל אביב לישיבה כלשהי, שהאוניברסיטה תגבר. שלא להזכיר את מספר היורדים מהארץ, את אלו המשמיצים אותה בבמות זרות, את התורמים לדמוגרפיה היהודית ואת אלו שצאצאיהם ישארו אזרחים יוצרים ובונים במדינה היהודית. את הבוגרים שמאכלסים בתי כלא על המשאבים הנדרשים לכך (שוטרים, שופטים, מתקני כליאה, סוהרים, פסיכולוגים ומשקמים ועוד ועוד). וגם את הנזקים למדינה מהרוצחים, מעשני הסמים ושותי האלכוהול. זו הזדמנות לראייה רחבה ולפתרון יסודי. וחייבים לכלול את כל המרכיבים החיוניים לקיומה של המדינה ולהתפתחותה. להשקעות ולמשאבים הנדרשים בכל נושא. רק ראייה כוללת ומקיפה, תתן את התשובות הנכונות. וכך, אוכלוסייה שתורמת יותר, גם ברמה האסטראטגית, תתוגמל בהתאם.
