הימים, ימי סיום מלחמת העולם השניה. כשוך חמת המציק, העולם היהודי מנסה לאסוף את שבריו, ולחבוש את פצעיו שמסרבים להגליד. הכל חשים כי חייבים להציב שם ושארית לקרבנות האסון העצום שפקד את העם היהודי, בו נספה שליש מעמנו, והוא למעשה האסון הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית מאז חרבן בית שני. השאלה היתה באיזו צורה. שאלת ההנצחה הראויה, ניצבה אז לפתחה של ההנהגה התורנית. האפשרויות שעמדו בפני הרבנות דאז היו שונות. הדעה הרווחת היתה שיתקנו יום אבל וצום, בדומה למה שאנו מתאבלים וצמים ביום תשעה באב על חרבן בית המקדש. הגאון רבי יצחק הרצוג זצ"ל החליט להרים את הכפפה, וליזום יום צום. הוא ניהל קשרים עם רבנים מכל העולם במטרה לשתפם ביזמתו, אלא שלא כל גדולי ישראל היו תמימי דעים עם היוזמה, איש איש ונימוקו עמו. המפורסם מבין גדולי ישראל שהתנגדו לקביעת יום צום היה הגאון חזון איש זצ"ל. הנימוק העיקרי להתנגדותו היה, שלא ניתן בדורנו לתקן יום תענית קבוע לדורות, כדוגמת ארבעת הצומות שתוקנו על ידי הנביאים. באגרות "חזון איש" (ח"א אגרת צ"ז) הוא כותב דברים חריפים בענין זה. אלא שלא ביאר מה שונה קביעת תענית זו מקביעת תענית כ' סיון, שתיקנוה גדולי הפוסקים. מאידך, אפשר שדוקא בעקבות תעניות אלו, גיבש החזון איש את עמדתו, מאחר שראה כי במבחן הדורות לא עמדו ישראל בהן, ומכל התעניות הללו לא נשאר עד אחת, והבין שהסיבה שהן לא החזיקו, היא בגלל שלא חז"ל תקנון. כלפי טענה זו אפשר שישיבו הרב הרצוג וסייעתו כי אף אם ברור שעם הזמן ידעך יום התענית, הרי שיש ענין שלפחות מספר דורות לאחר האסון יקיימו את התענית. אם כי בספר תולדותיו של החזון איש "פאר הדור" (ח"ג עמ' קכ"ד) מובאת התייחסות מפורשת שלו לשאלה מתענית כ' בסיוון. מסופר שם כי ביום י"ד שבט התש"ו נקרא הגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל בדחיפות אל ביתו של החזון איש. נראה יותר כי טעם נוסף ואולי אף עיקרי, עמד מאחורי סירובו המוחלט של החזון איש. היה זה בתקופה של טרום הקמת המדינה, והיתה זו גם התקופה שלאחר הקמת הרבנות הראשית, והיו לו סיבות למכביר שלא לפתוח נושא זה של תקנות חדשות שיחייבו את כלל הציבור באותו זמן נעשה מטעם הרבנות נסיון לצרף אל קובעי התענית את האדמו"ר מגור זצ"ל, והחזון איש דרש מהרב מנדלסון שיבוא בדברים אתו ויניאו מכך. המסר שהעביר לו החזון איש היה כי הצרות שאירעו בשואה אינן כדרך הטבע, וכי רק הנביאים יכלו לקבוע צומות, ואנו אין בכוחנו להתקין תקנות. העיר הרב מנדלסון: "אם כך מה טעם תיקןהט"ז צום כ' בסיון לרגל גזירות ת"ח ות"ט, שבודאי לא הגיעו למימדי הצרות בימינו?". השיבו החזון איש: "ראשית, אין זה כתוב מפורש בט"ז, שנית, אין אנו במדרגתו של הט"ז...". והמשיך והוסיף נימוק מפתיע מאוד: "הלא הדורות שיבואו יהיו טובים יותר מדורנו, איך ביכולתנו לקבוע תעניות למענם?!...". עם כל זאת, נראה יותר כי טעם נוסף ואולי אף עיקרי, עמד מאחורי סירובו המוחלט של החזון איש. היה זה בתקופה של טרום הקמת המדינה, והיתה זו גם התקופה שלאחר הקמת הרבנות הראשית, והיו לו סיבות למכביר שלא לפתוח נושא זה של תקנות חדשות שיחייבו את כלל הציבור. עוד אפשר להניח כי הסיבה האמיתית והעמוקה שעמדה מאחורי סירובם של חכמי ישראל באותו זמן לתקן יום צום, לא היתה עקרונית, כי אם פרקטית. הם הבינו שתענית ציבור חדשה, לא תמלא את ייעודה ולא תתקבל על-ידי רוב הציבור, בבחינת גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, וחבל שיהפך הדבר לקטרוג. הנה אפילו בתשעה באב, בו ארע האסון העיקרי של עם ישראל, רבים היהודים שלדאבון לבנו, אינם צמים, ויש שאינם יודעים כלל על עצם קיומו של יום זה. הציבור שאינו שומר תורה ומצוות, לצערנו רואה בצומות סמל דתי שאינו שייך אליו, אצלו ההתאבלות היא בגינונים טקסיים כעמידת דום וכדומה הלקוחים מחוקות הגויים. ואפילו אם נאמר שביום לזכר השואה הם כן היו צמים, הרי שהיה יום זה מגמד את יום תשעה באב. הגע עצמך, וכי אחר שתִקנה הרבנות הראשית לישראל את יום השואה בעשרה בטבת, יש מישהו שלפני התקנה לא צם, וכעת הוא צם בגלל יום השואה?! עם זאת, יש מגדולי דורנו שדעתם כי בהחלט ראוי לתקן יום צום על השואה. כך למשל, דעתו של מרן הגר"מ מאזוז שליט"א. במענה לשאלת כותב השורות, כתב מרן שליט"א: "עוול נעשה לששת המליונים הי"ד שלא תיקנו יום תענית מיוחד לזכרם. צא ולמד ממה שתיקן ר"ת בזמנו צום לדורות על 36 קדושי בלואיש שנשרפו מפני עלילת דם, וכל שכן בששה מליונים בעוה"ר (ואפשר לתקן ביום י"ז באלול שאז פרצה המלחמה העולמית השניה, וזו תוספת הכנה ותשובה לחדש אלול). וכבר האריך בזה הרה"ג ר' יום-טוב שווארץ זצ"ל בס' עינים לראות, אבל אין אזנים לשמוע...".
