הן על דעת ישראל והן על דעת מדינות העולם – על ישראל לא חלים כללי התנהלות הבסיסיים שבין מדינות. בעוד שיש הכרה בזכותם של כל הלאומים לרצון לאומי, לרגשות לאומיים ודתיים, להיסטוריה ולמורשת, לאינטרסים מדיניים, כלכליים וחברתיים, לקשירת בריתות עם מדינות אחרות, הרי שזכויות אלו אינן מוכרות כשמדובר במדינת היהודים. כך, צבאה של מדינת היהודים אינו אמור לנצח, והסכמי אוסלו, מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" הן רק כמה דוגמאות לכך. על ישראל לוותר על זכותה וחובתה להגן על אזרחיה, כמו במלחמת המפרץ, שבה הסכמנו לא להגיב למתקפת הטילים של סדאם חוסיין; מישראל מצופה שתתעלם מהתחמשותם של ארגוני טרור על גבולותיה; רק מדינת ישראל אינה רשאית לקבוע בעצמה מהי בירתה, רק ישראל אמורה להסכין עם ירי על בירתה במשך חודשים, או הפגזה של יישובי הנגב – במשך שנים; ורק כשמדובר בישראל, מעזים להטיל ספק בעצם זכותה להתקיים, רעיון שלא עלה אפילו נגד גרמניה אחרי שתי מלחמות עולם. על ישראל לא חלים כללי התנהלות הבסיסיים שבין מדינות... צבאה של מדינת היהודים אינו אמור לנצח, והסכמי אוסלו, מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" הן רק כמה דוגמאות לכך. רק על ישראל מחילים בעריצות את הקלישאה שדמוקרטיה עומדת בסתירה למדינת לאום, ושעלינו לבחור בין זהותנו כמדינה דמוקרטית ובין היותנו מדינה יהודית. זאת, אף-על-פי שבמציאות, הדמוקרטיות צמחו דווקא ממדינות-לאום. רק ישראל נדרשת לבחור באחת משתי הזהויות. אך אנגליה, ערש הדמוקרטיה – כן יכולה להיות מדינת לאום; גם צרפת – על ערכי המהפכה שלה – יכולה. כשמדובר בשלילת זכותנו לאינטרסים לאומיים או לכללי התנהלות בין מדינות, לא רק שמפעילים עלינו, מבחוץ ומבפנים, מוסר כפול, אלא מוסר מרובע. כי ככל שמדובר בערבים, מכירים בזכותם להמציא היסטוריה ולפברק ערכים דתיים ותרבותיים ולאומיים. אנו למעשה מכירים בזכותו של האויב הערבי לא לשאת באחריות לכל מעשיו, החל מהפסדיו במלחמות שנועדו לחסל אותנו, דרך סירובו לקבל את החלטה 181 של האו"ם המכונה "הצעת החלוקה", ואת החלטה 242, ועד להפרותיו השיטתיות של הסכמי קמפ-דיוויד והסכמי אוסלו. גם רבים מבינינו, שכן מכירים בכך שהערבים הם התוקפנים הלא-צודקים, בכל זאת מכירים ב"זכותם" לנסות שוב ושוב להשמיד אותנו. אנו מעניקים להם את הזכות לשלוט על יו"ש, ועזה, כאילו אלה אינם חלק מארץ ישראל של העם היהודי, וכאילו חבלי מולדת אלה אינם חלק מהצהרת בלפור ומהמנדט שניתן לבריטניה להקים בו מדינה ליהודים; נתנו להם את הזכות לשלוט על סיני, ויש רבים הקוראים לעשות זאת גם בגולן, כאילו אין מדובר בחבלי ארץ שלנו, או שיש לנו קשר היסטורי ייחודי אליהם. אין כמובן להתעלם מן היסודות האנטישמיים שביחס המפלה הזה כלפי ישראל וכלפי העם היהודי, אך פוטר את אויבינו מאחריות המוטלת עליהם. אך כאן נתרכז רק בהשפעה שיש לכך עלינו. בעוד שהציונות החזירה לעם היהודי את מאפייניה הפיזיים של ריבונות היא לא הצליחה לגאול חלקים גדולים של העם מן הגלות שבנפש ולהשיב לו את יכולתו הפסיכולוגית להתנהל כריבון ולהתנהל בזירה הלאומית כשווה בין שווים. עד לעת החדשה, הרעיון שנתן לעם תקווה לשיפור מצבו הלאומי הנורא היה הרעיון המשיחי-גאולתי. למרבה האבסורד, אימצו לעצמם חוגים שאינם שומרי מצוות רעיון מיסטי מטאפיזי מקביל – אבל שונה לגמרי במהותו. בצד הוויתור על התנהלותנו כמדינה ריבונית, נצמדים חוגים אלה לרעיון שהוא חסר כל בסיס במציאות, שלהשגתו מחנכים את הציבור שלנו לשאוף, ואת מנהיגינו לפעול להשגתו, רעיון שהפך למטרת קיומנו, ולאינטרס המדיני היחיד המקבל לגיטימיות ציבורית ובלעדו – אין. המדובר הוא כמובן ברעיון ה"שלום". כמו כל אידיאה שהתגשמותה היא עניין לאחרית הימים, מוצג ה"שלום" כפתרון האולטימטיבי לכל בעיותינו. למענו מוותרים על חלקי מולדת רוויים בחייהם, עמלם, יצירתם ודמם של דורות של בני עמנו. מסכימים לקבל תמורתו הסדרים שאין להם סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן, ומתעלמים מאפשרות שייתכנו שינויים בצד השני, כמו מוות של מנהיגים או החלפת משטרים. מדברים על "שלום בר-קיימא", לעולמי עולמים כמובן, כי מעצם הגדרתו ככזה הוא מנותק מזמן או ממקום. קושרים לו כתרים של גבורה – "שלום של אמיצים", מציגים את התעקשותנו לשמור על ריבונותנו, כלומר, את עמידתנו על כך שהערבים ימלאו את תנאי ההסכמים עמנו, כ"מכשול לשלום", כאילו מדובר בחילול השם, ומאיצים בנו לא להחמיץ "חלון הזדמנויות", כאילו מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת להגיע לגן-העדן האבוד. הישראלי המוכה "הישראלי המוכה" משלה את עצמו שהשלום הוא אופציה מיידית, ושהיא תלויה בנו – אם רק נעשה אנחנו "תהליך", כלומר ניסוג מיהודה ושומרון ומהגולן, תזרח עלינו שמש השלום. סממן אחר שאפיין את התנהלותו של עם ישראל בגלות, ובמיוחד במאתיים השנה האחרונות, עם האמנסיפציה והשתלבותם של היהודים כשווי זכויות בעמים שביניהם התגוררו, הוא אימוץ האתוס האנטישמי. אנו מטילים את האשמה בסבל שמסבים לנו הצוררים, לא עליהם, כי אם דווקא עלינו – היהודים. את התופעה הזו משווה ד"ר קנת לוין בספרו "סינדרום אוסלו" לתסמונת "הילד המוכה", האופיינית לדבריו לאוכלוסיות הנתונות במצור מתמשך. הילד המוכה מצד אחד מצדיק את התעללות הוריו בהיותו ילד רע, וכך קבלת האשמה נותנת לו תקווה שהמצב הוא פתיר; ומצד שני, הילד המוכה מאמץ את הגישה שאם יתנהג יפה – ההתעללות תיפסק, גישה המעניקה לו אשליה של שליטה במצב. בדומה, "הישראלי המוכה" משלה את עצמו שהשלום הוא אופציה מיידית, ושהיא תלויה בנו – אם רק נעשה אנחנו "תהליך", כלומר ניסוג מיהודה ושומרון ומהגולן, תזרח עלינו שמש השלום. יש כאן גם ההשחרה: בכל אשם הכיבוש, וגם הפנטזיה שהפתרון הוא בשליטתנו: אם רק נשתחרר מעול ה"שטחים" – נזכה בשלום, לעד כמובן. וכמו בגלות, כך גם היום, "הישראלי המוכה" מאמץ את הטענות האנטי-יהודיות והאנטי-ישראליות המוטחות כלפינו, לא מעמדה של פייסן המבקש להשביע את רצונם של מתקיפי היהודים, אלא מעמדה של שוחר מוסר נאצל. "האמינו, העֵזו ורְצו" הגלותיות שבנפש, אותו העדר רצון לקבל על עצמנו את הריבונות, היה הדבר שהדיר שינה מעיניו של בנימין זאב הרצל. פרופ' בנציון נתניהו, במאמר על הרצל (המתפרסם בספרו "חמשת אבות הציונות") שכתב ב-1937, כשהיה בן 27 – לפני ההשמדה באירופה, וגם לפני הקמת המדינה – מנתח את מהותו של אותו רצון הרצליאני, ואת מרכיביו. המרכיב הראשון הוא האמונה של העם בכוחותיו. הרצל ידע כי עם השקוע בנחיתות גלותית, המשוכנע ו"ללא הפסק על-ידי ההכרה, שהוא עלוב ומחוסר-ערך, עם כזה לא יגלה בתוכו לעולם אותה דחיפה רצונית כבירה להגשמתה של פעולת-השחרור שלו...". אילו חי הרצל היום בינינו, היה ללא ספק מזהה את הדיכוי באותם גורמים שאינם חדלים לשכנע את העם בחולשתו, בחוסר חשיבותו ובהעדר צדקתו. "כדי שאומה תקבל זכות ריבונות, זכויות של שלטון מדיני", מסביר נתניהו את הלך מחשבתו של אבי הציונות המדינית, "לא די שאחרים יסכימו להעניק לה זכויות אלו. היא עצמה צריכה להיות מוכשרת לקבל אותן, וכדי לקבל – גם לדרוש אותן". ולשם כך דרוש המרכיב השני של הרצון, שאותו כינה הרצל "האומץ הממלכתי", ואותו החשיב יותר מכל. וכך הוא קרא: "העיזו! עמים יותר קטנים מעמנו העיזו לתבוע להם חלק משטחו של כדור הארץ בתור קנין מדיני, ומפני שהעיזו, מפני שהיה להם האומץ הממלכתי לכך – גם קיבלו אותו". אך באמונה בערכנו וביכולתנו ובאומץ הממלכתי אין די, קבע הרצל. נדרש גם הרצון לשלטון מדיני. ("מכתבים" ע' 76). ושלטון מדיני, כלומר ריבונות, חזר ואמר הרצל, הוא תנאי מקדים לכל התיישבות בארץ ישראל. הדברים היו נכונים בזמנו, ונכונים גם היום, כפי שנוכחנו לדעת רק בשנים האחרונות. שכן התיישבות שאינה מתבססת על זכות מדינית, כלומר ריבונות, ניתן להרוס, ובמהירות אכזרית. וכך גם עשינו, ובמו ידינו – מהרס ימית ועד, בקרוב, גבעת האולפנה. ספק רב אפוא אם הרצל העלה כלל על דעתו מין אפשרות משונה, שהשלטון על הארץ הוא שלנו והצבא הוא צבאנו, אך אנו נסרב להפעיל את זכותנו לריבונות. הריבונות היא עיקר עיקרים, וניצבת במישור גבוה ביותר בתהליך שחרורנו הלאומי. זאת בהבדל מנושאים כמו דמוגרפיה או התנאים לקבלת אזרחות. ספק רב אפוא אם הרצל העלה כלל על דעתו מין אפשרות משונה, שהשלטון על הארץ הוא שלנו והצבא הוא צבאנו, אך אנו נסרב להפעיל את זכותנו לריבונות. ולא רק זאת, אלא עוד, שנשחרר את עצמנו מן הכורח מחויב המציאות להגן על עצמנו בכוח צבאנו (כפי שדרש הרצל), ונחמש טרוריסטים מזן אחד כדי שיילחמו למעננו נגד טרוריסטים מזן אחר, מתוך אשליה עלובה וילדותית שכך ייטב לנו. המציאות לא איחרה כמובן להכות, בדמותם של יותר מאלף הרוגים, אלפי פצועים, ואלמנות ויתומים כה רבים. כיום אנו קרובים פיזית לריבונות על יהודה ושומרון בפרט ועל מדינת ישראל בכלל במידה רבה לאין שיעור ממה שהיינו בימיו של הרצל. אך אז, כמו היום, השכבה המנהיגה, והכוונה היא לא רק למנהיגים הנבחרים, אלא אולי יותר מכך לקובעי השיח הציבורי, כמו גם לאלה המדכאים בשיטתיות את רצונו הלאומי של העם, הם המכשלה העיקרית להגשמה האמיתית של שחרורנו הלאומי. הרצל ניסח זאת כבר בתחילת פעילותו הציונית, אך דומה שהדברים נכונים ביתר שאת היום: "אנו קרובים לירושלים באותה מידה שאנו רוצים בירושלים. זוהי שאלה של הרצון המפעם בתוכנו. תפקידנו הוא לעורר רצון זה, לקומם אותו, ואם אפשר – גם לדרבן אותו". ואותו רצון שעליו דיבר הרצל הוא כאמור האמונה בכוחות של עמנו ובערכו, האומץ הממלכתי לתבוע ריבונות על מכורתנו והרצון להגשים אותה בכל החלקים שלה שבידינו. (הדברים הם תקציר דבריה של עו"ד נתניהו, עורכת ראשית של המגזין 'מראה', כפי שנאמרו בכנס השני להחלת הריבונות ביו"ש, כנס שהתקיים לפני מספר ימים בחברון)
