במוצאי השבת הקרובה וביום א', במלאות 1,942 שנה לחורבן בית שני ולתחילת הגלות האיומה שטרם באה אל קיצה, ישוב עם ישראל (אם לא יגיע משיח צדקנו עד אז) אל הנפוצה והידועה שבאגדות החורבן: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" (גיטין נ"ה): בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. אף שרבים מאוד מכירים את האגדתא הזו, ראוי לחזור עליה (ולו רק מפני שאנו מצויים ערב תשעה באב) בקצירת האומר: אדם אחד בירושלים שלח את שמשו להזמין את ידידיו לסעודה. טעה השליח והזמין את יריבו של בעל הסעודה ושמו בר-קמצא. כשהבחין המארח ביריבו המסב לסעודתו, הורה לו להסתלק. השיב בר-קמצא: מכיוון שכבר הגעתי, אשלם לך דמי המאכלים שאוכל. סירב. הציע בר-קמצא לשלם לו את עלות מחצית הסעודה ולאחר מכן עלות הסעודה כולה, והמארח לא רק סירב אלא נטלו בידו וזרקו מהאירוע. בר-קמצא, ציפה כל העת שחכמי ישראל שישבו באותה סעודה יתערבו לבל יולבנו פניו ברבים, ומשלא עשו זאת החליט לנקום. הוא הודיע לקיסר כי היהודים מרדו בו. ביקש הקיסר הוכחה, ובר-קמצא הציע: שלח להם קרבן שיקריבו במקדש ותראה שלא יקריבו אותו על המזבח. בדרך למזבח הטיל בו בר-קמצא מום. על אף המום ביקשו חכמים להקריב את הקרבן, "משום שלום מלכות". התנגד גדול הדור רבי זכריה בן אבקולס: אם נקריב, יאמרו שהותרה הרצועה ומותר להקריב קרבנות בעלי מום. לחילופין הוצע לחסל את בר-קמצא ולקבור עימו את הסיפור. שוב התנגד רבי זכריה, שמא יאמרו שמטיל מום בזדון לב בקרבן, דינו מיתה. קיצורו של דבר, הקרבן לא הוקרב ובר-קמצא שב עם הבשורה הזו למלך, וכך, אומר רב יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". מדהים. האמנם?! באמת בשל סיפור זה על אודות מלשינותו של בר-קמצא חרבה ירושלים?! הגמרא עצמה, לפני שהיא מגיעה למסקנתה המדכדכת בדבר זהות האחראי(ים) לחורבן הבית, לא כל כך בטוחה שהכותרת שהעניקה לסיפור: בגלל קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים, אכן משקפת את דעתה האמיתית. אלא שכדרכם של מספרי סיפורים מעולים, היא אינה חושפת את כל הקלפים כבר בתחילה, ומציעה במהלך הסיפור ארבע אופציות שונות, לגבי האשמים בחורבן. תחילה, בכותרת הסיפור, מואשמים כאמור קמצא ובר-קמצא. אך כבר מתחילת הדראמה אתה שומע מתוכו קול אחר: האשם האמיתי הוא אותו מארח ירושלמי אנונימי, עיקש וקטנוני, שגירש בחרפה את בר-קמצא שנוא נפשו מסעודתו. אחר כך אתה נמצא למד, שתלמידי החכמים הם האשמים, מפני שלא מחו על הביזיון שבסילוקו של בר-קמצא. ולבסוף מגלה הגמרא, בשמו של רבי יוחנן, גדול אמוראי א"י בדור השני לחורבן, ומנהיג הדור כולו, ראש ישיבת טבריה הגדולה והחשובה, רבו וחברו של ריש לקיש, את האשם האמיתי: רבי זכריה בן אבקולס, מחכמי ישראל בדור החורבן. עובדה מעניינת היא, שכל שאר גיבורי הסיפור – המארח, קמצא ובר-קמצא (שבוודאי אין אלה שמותיהם אלא כינוייהם), חכמי ישראל אם הבנו נכון את המנגינה הפנימית בדברי רבי יוחנן, הרי שזו אומרת, שפוסקי הלכה ומנהיגים פוליטיים, חייבים לגלות יכולת לשקול על כפות המאזניים את תוצאות פסיקתם, ולשקלל הכרעתם על בסיס סולם של סדרי עדיפויות ואפילו לא הקיסר, אינם מוזכרים כלל בשמותיהם, ולא מקרה הוא. ללמדך שכולם שחקני משנה בדראמה הזו, ובמבחן התוצאה ה'גיבור' (או האנטי-גיבור) האמיתי, הוא רבי זכריה בן אבקולס, שמוזכר בשמו המלא – ולאו דווקא לכף זכות. מחריד ומפחיד. כל השומע תצילנה שתי אזניו. דווקא הצדיק הירושלמי, מגדולי הדור שלפני החורבן, הוא שנאשם באחריות לחורבן הבית ולהליכה לגלות? הייתכן??? אלמלא נאמרו הדברים מפי גדול הדור, רבי יוחנן, היינו מעיזים לומר זאת: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". איום ונורא, ומדכדך עד תהומות נפש. 'אני מאשים' מה מבקש בעצם רבי יוחנן לומר? מהו המסר? הרי רבי יוחנן בוודאי ידע ברוב חוכמתו, כי ה'אני מאשים' שלו יכתים את שמו של רבי זכריה עד סוף כל הדורות. ואף על פי כן לא נרתע מלשלח לעברו אצבע מאשימה, ללא מורא וללא משוא פנים. אלא שה'אני מאשים' מופנה בעיקר כלפי מידה חסודה שאימץ רבי זכריה, והיא אבן הנגף בהנהגתו: "ענוותנותו של רבי זכריה". ועדיין לא ברור: הלוא ענווה מידה מבורכת וראויה היא. אחת מתכונותיו היותר נעלות של משה רבנו היתה שהוא היה העניו מכל האדם; וחז"ל מלמדים כי "לעולם יהיה האדם ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי". פתרון חלקי לתהיה על אודות הכשל של רבי זכריה, ניתן למצוא בפתיח לסיפור המדהים: "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה'?", ומכאן מתנהל הסיפור המכונן "אקמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים". רש"י מצטרף כבר בשלב זה לביקורת, ומבהיר כי 'מפחד תמיד' הוא מי ש"דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". רבי זכריה, אם כן, שהיה בגדר "מקשה לבו יפול ברעה", לא ראה את הנולד, לא דאג שלא תארע תקלה על ידו, לא שיער איזה חורבן נורא יתחולל מחמת ענוותנותו המופרזת. הכתפיים הרחבות המסר הוא, אם כן, שדווקא החכם רבי זכריה, מגדולי הדור, איש צדיק ללא ספק, נכשל בקוצר ראות מדהים, כשעמד על קוצו של יו"ד וסירב להתפשר מפני שלום מלכות. בפסילת הקרבן ששלח הקיסר לבית המקדש, הוא לא חיפש דרך שתאפשר לו להתאים עצמו למצב שהשתנה ולסיטואציה המורכבת, מחמת מורך לבו: שמא "יאמרו: מטיל מום בקדשים ייהרג" (כשהוצע לחסל את בר-קמצא, שהטיל מום בקרבן הקיסר, ולגביו חל דין רודף מובהק). ברוב ענוותנותו הוא ברח מאחריותו הציבורית והלאומית לעתידו של העם היושב בציון, דווקא כשיכול היה להציל את העם מחורבן ומגלות נוראים. פסיקתו לא התחשבה בנסיבות. בוודאי חלפה במוחו של היהודי העניו הזה, החרדה: מי אני ומה אני שאתיר את האסור? הוא לא העז לשקול את גודל הסכנה שהעם יידרש לשלם, בגין דחייתו את קרבן הקיסר. הוא לא בחר בפסיקה של חיים, של "וחי בהם", המתחשבת במציאות ההפכפכה. רבי יוחנן לא נרתע מלהוקיע ברבים את "ענוונותו של רבי זכריה בן אבקולס", לידיעת כל הדורות, עד עולם. היו לו, לגדול האמוראים רבי יוחנן, כתפיים מספיק רחבות כדי להשמיע קול ברור של ביקורת נוקבת, ולהטיח בחכם הירושלמי את הנוראה שבאשמות (שהרי מן הגלות שנגזרה אז, נשתלשלו כל הקטסטרופות: אינקוויזיציות, פוגרומים, פּרעות, פורענויות, גירושים, עלילות הדם, טבח ומיליוני מיתות משונות שנגזרו על אחינו ואחיותינו בכל הדורות עד השואה הנוראה וגם לאחריה). זהו המסר של רבי יוחנן, ראש הישיבה הגדולה בא"י: פוסקי הדור הרוחניים ומנהיגי הדור הפוליטיים, מחוייבים על פי תפיסתו להתגמש אל מול החיים הריאליים. פוסק ומנהיג שאינם מסוגלים, מובילים את העם לפורענויות. ענוותנות היא בדיוק התכונה שאינה ראויה לאיש ההלכה ולמנהיג המדיני. רבי זכריה אינו מונצח בהיסטוריה כגיבור ישראל. "הקשאת הלב" עכשיו נותר רק לברר מדוע בחר רבי יוחנן, לכנות את התנהלותו הקפדנית של רבי זכריה בתואר ענוותנות. איזו ענוותנות יש כאן? במה מתבטאת מידת הענווה המיוחסת לו? הגר"א מסביר בספר חידושי וביאורי הגר"א, כי מדובר בענוותנות של ממש. כשביקשו לדון את בר קמצא למוות, ע"פ דין רודף וע"פ דין הבא להורגך השכם להורגו, נדונה השאלה על פי הנוהג בסנהדרין: תחילה שומעים את דעת הקטן שבחבורה, מפני שאם הגדול משמיע דעתו, שוב אין הקטנים ממנו יכולים להביע דעה אחרת. ענוותנותו של רבי זכריה העניו האיצה בו לקפוץ ראשון ולומר דעתו. אך משום שנחשב דווקא לאחד מגדולי הדור, כבר לא העז איש לחלוק עליו. בר-קמצא ניצל ממוות, ועם ישראל נדון לחורבן ולגלות. דעות אחרות אומרות שהשימוש במונח ענוותנותו מהווה לשון נקיה, לשון סגי נהור, למידה מגונה והפוכה בתכלית: לא ענוותנות היתה כאן אלא קפדנות יהירה, קנאות עיוורת, כלפי המציאות הריאלית. כך או כך, אין ספק שרבי זכריה נהג על פי מיטב מצפונו. היה חדור אמונה ש"אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (שמואל א', י"ד, ו'). הבעיה היא, על פי רבי יוחנן, שאדם שכזה אינו אמור לעמוד בראש ההנהגה בשעת מבחן קריטית, משום שאינו מוכן מחמת ענוותנותו היתירה לקחת אחריות אישית, ולהפנים שחכמי הדור הוסמכו להתחשב במציאות - ולא בשמים היא! (ואכן, במרוצת הדורות התירו חכמי ישראל איסורים חמורים ביותר, באורח זמני, מטעמי פיקוח נפש). אם הבנו נכון את המנגינה הפנימית בדברי רבי יוחנן, הרי שזו אומרת, שפוסקי הלכה ומנהיגים פוליטיים, חייבים לגלות יכולת לשקול על כפות המאזניים את תוצאות פסיקתם, ולשקלל הכרעתם על בסיס סולם של סדרי עדיפויות. פוסק או מנהיג אינו רשאי, אליבא דרבי יוחנן, להצטנע ו'להתענוון', ולחמוק מאחריות בנימוקי ענווה, כמו מי אני ומה אני, שאעז לגעת במסורת ההלכה? ציפייתו של רבי יוחנן מפוסק ההלכה וממנהיגי הדור בכלל, היא שיהיו להם הכוח, העוז ותעצומות הנפש, לפסוק הלכה מציאותית. לקחת אחריות. להיות ראש גדול. לא לנהוג מתוך ענוותנות הרסנית. כמאמרו של הרלב"ג על הפסוק "ומקשה לבו יפול ברעה": "מי שהוא מקשה לבו, ושם לאל הדברים שראוי לפחד מהם, הוא יפול ברעה; הלא תראה כי הקשאת הלב החריבה בית המקדש". הלקח לכל הדורות הבאים הוא איפוא, שדביקות 'עד כלות' באוֹת היבשה, מתוך ענוותנות מופלגת, כבר "החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
