זה כמו בבושקה, היא אומרת לי ומקפלת כביסה. אל-קאעידה, סוריה, אש במצרים, כל כך הרבה מעגלים של שנאה ושל טרור עולמי; בפנים, ישראל; ועוד יותר בפנים, השטחים; ועוד יותר בפנים, חברון וירושלים - שם הכל התחיל ושם הכל ייגמר. וכמו בבושקה, אם סגרת לא טוב את הבובה הפנימית, גם זו שמעליה לא תיסגר, וזו שמעליה גם כן. היא המשיכה לקפל כביסה, הרים של כביסה. כבר עשר שנים שהיא גרה בתוך אחת הבובות הפנימיות ביותר של הבבושקה, בית עזרא בחברון. בשבוע הבא אמורה המדינה להודיע לבג"ץ מה עושים איתה ועם הילדים שלה, איך סוגרים את הבובה הזאת. וזה סיפור קטן, פצפון, אפסי בתוך הכאוס המזרח-תיכוני, בתוך הבעירה המתלהטת מדרום ומצפון, אבל יש לו קשר לכל המעגלים שמסביבו. היישוב היהודי בחברון התקיים באופן רציף מתקופת המקרא עד המאה העשרים. הטבח בתרפ"ט ,(1929) שבו נשחטו 67 מיהודי העיר, סימן את תחילת הסוף. כשפרץ המרד הערבי ,1936-ב עזבו אחרוני היהודים את העיר, למעט משפחה אחת - משפחת עזרא, שנשארה בחברון בבית שבבעלותה עד נובמבר .1947 19 שנים חלפו עד שההתיישבות היהודית העתיקה ביותר התחדשה, 19 שנים של חברון נקייה מיהודים, ואחרי מלחמת ששת הימים - חזר היישוב היהודי אל עיר המלוכה של דוד. בינתיים, 19-ב השנים השוממות, הוק המשפחות החדשות בבית עזרא לא הפריעו לסוחרים הערבים, שלא היו בעלי זכויות בנכס, וגם ככה לא שהו בנכס מאז ההרעה הביטחונית, לא הפריעו לצה"ל, לא הפריעו למדינה. באופן בלתי מפתיע, הן הפריעו לשלום עכשיו נו כל נכסי היהודים בחברון לאפוטרופוס הירדני. בבית של משפחת עזרא הוקמו חנויות והן הושכרו לסוחרים ערבים. עם שחרור חברון 1967-ב נכנס האפוטרופוס הישראלי לנעליו של הירדני והמשיך להשכיר את הבית לאותם סוחרים פלשתינים. לאורך כל השנים לא פסק יוסף עזרא ממאבקו להחזרת רכושו האבוד בכל הזדמנות הוא אמר שרצונו הוא שלכל הפחות תאפשר הממשלה לאכלס את הבית ביהודים, אבל המדינה המשיכה להשכיר את החנויות לפלשתינים. באינתיפאדה השנייה נסגרו כל החנויות באזור מסיבות ביטחוניות ועמדו ריקות ושוממות. ואז, באישורו של בעל הנכס יוסף עזרא, נכנסו משפחות יהודיות לגור בחנויות העזובות, שיפצו אותן והפכו אותן לדירות המלאות בילדים, בעציצים ובכביסה. המשפחות החדשות בבית עזרא לא הפריעו לסוחרים הערבים, שלא היו בעלי זכויות בנכס, וגם ככה לא שהו בנכס מאז ההרעה הביטחונית, לא הפריעו לצה"ל, לא הפריעו למדינה. באופן בלתי מפתיע, הן הפריעו לשלום עכשיו. בפסק דין שניתן 2008-ב בעקבות פניית שלום עכשיו, קיבלו שלושת השופטים את כל טענות היישוב היהודי בחברון. הם מתחו ביקורת על הממונה על הרכוש היהודי ביהודה ושומרון, שהשאיר את הנכסים שוממים ומוזנחים במשך שנים, ועל כך שהחליט להוציא צו פינוי לדיירים היהודים בלי להתחשב כלל ברצון הבעלים המקוריים, יוסף עזרא. השופטים הגדירו את התנהלות הממונה כלפי הנכסים כ"מידת סדום:" זה נהנה וזה לא חסר. "השימוש הנכון והיעיל היחידי האפשרי בנסיבות הוא לאפשר למשפחות לגור בחנויות," כתבו. שלום עכשיו לא נרתעו משלושה שופטים בדרג בינוני. הם פנו לבג"ץ בדרישה לפנות את היהודים מהנכס. אגב, גם אם יפנו היום את הדירות מיהודים, כפי שחולמים אנשי "השלום," הן יישארו שוממות: אף לא ערבי אחד ירוויח מהמהלך הזה, בטח שלא השלום. בג"ץ הוציא צו על תנאי עד לקבלת תשובת המדינה, שאמורה להינתן בשבוע הבא. בית עזרא הוא מבחן ליחס שלנו לרכוש פרטי, כזה שבגינו פינו את שכונת האולפנה, רק ששם זה היה רכוש פלשתיני. הוא גם מבחן ביחס לנוכחות שלנו כאן בכלל. בית אחד, שתי דירות, שתי משפחות. סיפור קטן מאוד. אבל אם אין ליהודים זכות לגור בנכס הזה, שאין שום ספק לגבי הבעלות הפרטית והיהודית שלו, מה נעשה עם ירושלים, ומה עם הגולן, ומה אנחנו בכלל עושים פה, בתוך הבוץ המזרח-תיכוני. ואז, גם במעטפת החיצונית, בחול של חופי תל אביב, הבבושקה לא תצליח להיסגר. המאמר פורסם ב"ישראל היום"
