פרשת סילוקו של המפקח הארצי על לימודי האזרחות, אדר כהן, מן התפקיד הרגיש שהופקד בידיו, לאחר שהתברר כי ניצל מעמדו על מנת להטמיע את האג'נדה השמאלנית שלו במוחותיהם של תלמידי ישראל, מוכיחה כי בידי המדינה היכולת לסלק מדָרכה פקידים לעומתיים, שמעדיפים ליישם בתפקידם את אמונותיהם האישיות. השאלה מעכשיו, אם כן, אינה אם הממשלה יכולה, אלא אם היא רוצה. ולא תמיד היא באמת רוצה. במערכת הפקידות הממשלתית, עדיין מכהנים רבים בצלמו כדמותו של אדר כהן, ואף גרועים ממנו. יש בה, במערכת, לא מעט סוסים טרויאנים של השמאל, החותרים תחת מדיניות הממשלה הנבחרת. חלקם אף גאים במעשיהם ובמחדליהם, מעיזים להטיל מימיהם מן המקפצה, ובטוחים כי איש לא יגע בהם, בין היתר בגלל מערכת אנאכרוניסטית של חוקי עבודה, ההופכת כל עובד מדינה 'לעומתי' (וגם בלתי יעיל, במקרים אחרים) למסמר בלי ראש, שמבזבז לשווא את כספו של משלם המסים. קחו למשל את צמרת פרקליטות המדינה. לכאורה עליה להגיש שירותים משפטיים למדינה. בפועל משמשים עובדים בכירים בה קבלני ביצוע גלויים או מוסווים של גורמי שמאל קיצוניים. בכיריה נוקטים בכל האמצעים הפסוודו-משפטיים העומדים לרשותם, כדי ליישם אג'נדה פרטית משלהם, כדי להחריב או לעכב את התפתחות ההתיישבות ביו"ש. לעיתים הם מופיעים בבתיהמ"ש עם עמדות הפוכות לעמדת הממשלה, ולפעמים מסרבים מלכתחילה לייצגה בערכאות - מחדלים שכשלעצמם די בהם להוות עילה לפיטורים. אבל נציבות שירות המדינה פוחדת לגעת במרד הזה של משפטני המדינה במעסיקיהם ונמנעת מלעשות את המתבקש – לשלוח אותם אחר כבוד הביתה. הדברים הגיעו אגב לידי שיא מפחיד, כמעט מרד גלוי, בפרשת מיגרון. אף שהממשלה הלגיטימית של ישראל החליטה יישקל בחיוב נושא הסדרת התיכנון של מיגרון, אם יתברר שקרקעות היישוב נרכשו כחוק, הודיעה לבג"ץ ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות אסנת מנדל, כי יש לה ולממונים עליה – כולם עובדי מדינה סוררים - בעיה קשה עם החלטת הממשלה: "העמדה כפי שהיא מוצעת ע"י ועדת השרים להתיישבות (כלומר, הממשלה – מ"ר), מעוררת קשיים משפטיים". יש לכם, עובדי מדינה, בעיה? אוקיי, אז תלכו הביתה. מכוח איזה תקשי"ר אתם מעיזים לכפות בחוצפה רבה דעתכם המלומדת יעני, על הממשלה? עובדי ציבור לעומתיים אחרים, שורצים בתחומים נוספים של שירות המדינה. תמצא כאלה במשרדי ממשלה שונים, במינהל האזרחי ביו"ש שאנשיו מאמצים אוטומטית תלונות פלשתינית על חשבון המתנחלים, ובעיניהם כל מתנחל הוא עבריין פוטנציאלי הראוי לשליפת "צו שימוש מפריע" נגדו; בתיקשורת הממלכתית-ציבורית החד צדדית, שדמויות לא מעטות בה (קרן נויבך, ארי שביט, משה הנגבי ועוד) ניכסו לעצמם את המיקרופון הציבורי; באקדמיה, ואיפה לא? פרשת אדר כהן מבהירה שהגיעה העת לנהוג גם בהם כפי שנהגו בו, גם אם מגינים עליהם חוקי עבודה אנאכרוניסטים. הגיעה השעה לאמץ את השיטה האמריקאית, שלפיה מחליף כל ממשל את הפקידות הבכירה ששירתה את קודמו, ומושיב במקומה אנשי מקצוע נאמנים לדרכו, שיבצעו את מדיניות הבוחר הדמוקרטי, ללא עירעור והירהור. המתמטיקה מתעקשת הגיעה השעה לאמץ את השיטה האמריקאית, שלפיה מחליף כל ממשל את הפקידות הבכירה ששירתה את קודמו, ומושיב במקומה אנשי מקצוע נאמנים לדרכו, שיבצעו את מדיניות הבוחר הדמוקרטי, ללא עירעור והירהור. אדר כהן שימש, במודע או שלא במודע, סוס טרויאני של השמאל, במסגרת הטקטיקה הננקטת בידי השמאל, לכיפוף כללי המתמטיקה הפשוטים, ולהפיכת רוב מתימטי למיעוט חסר משקל. אבל המתמטיקה, מה לעשות, בניגוד לכל מיני הגדרות נזילות מתחום מדעי המדינה (כמו למשל המונח המעוות דמוקרטיה ליברלית, שנועד להקנות למיעוט זכויות מופלגות על חשבון נישול הרוב מזכויותיו), אינה מתכוונת להשתנות בעשורים הבאים. איך שלא יסובבו אותה, עדיין ייחשבו 1,767,220 הקולות שניתנו למפלגות הימין והדתיות בבחירות לכנסת האחרונה, לכמות גדולה יותר מ-1,502,366 הקולות שניתנו למפלגות השמאל והערביות. זוהי המתמטיקה, טמבל. אבל את השמאל לא מעניינת המתמטיקה הבסיסית, וגם לא עקרונות הדמוקרטיה היסודיים, המתעקשים לראות ברוב רוב ובמיעוט מיעוט. כמו לואי ה-14 שקבע בשעתו כי 'המדינה זה אני', סבור השמאל כי 'הדמוקרטיה זה השמאל', ולעזאזל הכרעת העם בקלפי. לאחר שהבין כי הדרך לכפות על דעתו אינה עוברת בקלפי, פתח השמאל אמצעים אחרים להפיכת תוצאות הבחירות של העם הטיפש שאינו מבין מהו הדבר הנכון, לבלתי רלוונטיות, ולכפות על העם את היעדים האמיתיים שעל המדינה לאמץ לעצמה: למשל, הפיכת מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית למדינת כל אזרחיה, מסתנניה ושב"ח'יה; והיפטרות מלאה מכל שטחי יו"ש והגולן (השבוע, במיתקפת הג'יהאד הטרוריסטי האיסלמיסטי מסיני, קיבלנו תזכורת חיה בשאלה, היכן היינו עלולים למצוא עצמנו, אילו אימצנו את חזון השמאל לוויתורים על יו"ש והגולן). הודות לשיטת חבר מביא חבר ולחוקי עבודה אנאכרוניסטים, קרסו עוד ועוד מעוזים חשובים: ביהמ"ש העליון (שפסיקותיו מעמידות את מרצ מימין לו), הפרקליטות (שבמקום לראות עצמה כפופה לממשלה הנבחרת, סבורה שעל הממשלה הנבחרת להכפיף עצמה לה), האקדמיה (ראו למשל מאמרה החושפני של פרופ' זיווה שמיר שתוכנו פורסם כאן, לפני חודש בדיוק: /Articles/Article.aspx/10533), התיקשורת (ששכחה את תפקידה הבסיסי לדווח ולפרש על ואת העובדות, ומעדיפה לייצר אותן מחדש) ועוד. אבל שום דבר לא עזר. למרבה הפליאה, כל אלה לא שינו באורח בסיסי את חלוקת הכוחות בעם. על כן בחרה שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, גם היא 'נאורה' ידועה, מי שהיתה ממייסדי 'שלום עכשיו' ומראשי 'האגודה לזכויות האזרח' (הערבי), להפקיד את חינוכם לאזרחות טובה של ילדי ישראל, בידי אדם פוסט ציוני ושמו אדר כהן. תמיר, בעלת תארים אקדמיים לא מעטים, ידעה היטב מה שלא כל כך היה ברור לעמיתיה משמאל: כדי להשיג רוב בקלפיות, לא יועילו המעוזים שכבר נכבשו. אפילו לא 'האנשים הנאורים' מהעליון ומ'הארץ'. צריך תחילה להתמקד בתלמידים ולעצב מחדש את נפשם, ולנצל לשם כך את העובדה שבשלב זה של חייהם, ניתן עדיין לעבד ולגלף כבפלסטלינה את השקפותיהם, באמצעות מורים מסוגו של כהן. לטאטא את האורוות תמיר לא איבדה זמן ושילחה הביתה, דבר ראשון, את המפקחת הארצית על לימודי האזרחות אסתי ברנד, שהיא אשה דתית שחטאה טמון גם בכך שהיא מתגוררת בקדומים, כדי לפנות מקום לכהן. ואילו כהן, מצידו, לא ביזבז את האימון שהעניקה לו סרת החינוך: הוא אישר לשימוש בבתיה"ס את ספר לימודי האזרחות המעוות 'יוצאים לדרך חדשה' (שאפילו שמו מרמז על מגמתו החתרנית, האנטי דמוקרטית). באמצעות גבב זה של השקפות מסולפות, ביקש כהן להטמיע בקרב הדור הצעיר תכנים פוסט ציוניים, מידע מעוות להחריד והטפה למסרים עקומים ומקוממים. כך למשל טענו מחבריו – בגיבויו הפקידותי של אדר כהן - כי כל אדם דתי, המאמין בהתגלות אלוקית, ויהא זה יהודי, נוצרי או מוסלמי, אינו יכול להיות דמוקרט, בשל הסתירה המובנית בין אמונה לדמוקרטיה; שחוק השבות בישראל הוא חוק בלתי ראוי, מפני ש"הקמת מדינת ישראל ב-1948 הפכה את הערבים בשטח פלשתין-ישראל מרוב למיעוט"; ש"הרוב [היהודי] נוקט במדיניות דמוגרפית סלקטיבית, הממסדת את מעמדו לאורך זמן"; ש"ייחודה של העלייה מברית המועצות לשעבר [הוא] בהיותה חילונית ולא ציונית ברובה, כשמניעי המהגרים לעזיבת ארץ הולדתם הם בעיקרם כלכליים"; שהביקורת הישראלית על דו"ח גולדסטון לא היתה לגמרי מוצדקת, ועוד כהנה וכהנה הבלים פוסט ציוניים שנועדו לקעקע את אמונתו של התלמיד באשר לצידקת קיומה של המדינה. זכותו של אדר כהן להחזיק בדעותיו הפוסט ציוניות. בשביל זה יש דמוקרטיה. אבל אין לו שום זכות לכפות את האידיאולוגיה שלו על ילדי ישראל ולפטם את מוחם בהבלים פוסט ציוניים. אנשי מקצוע ופרופסורים הגונים מן האקדמיה, שעיינו ב'יוצאים לדרך חדשה' שאישר כהן כטקסט-בוק של מקצוע האזרחות בבתיה"ס, נדהמו מעומק העיוות ומן המסרים הפוסט ציוניים העולים ממנו. מנכ"לית משרד החינוך דורית שטאובר גילתה בו "טעויות מיקצועיות ואקדמיות מהותיות". היו"ר הקודם של המזכירות הפדגוגית ד"ר צבי צמרת מצא כי "בספר יש עיוותים, הטעיות והטיה לכיוונים של שמאל, כולל שמאל רדיקלי". פרופ' (למדע המדינה) אברהם דיסקין מהאוניברסיטה העברית קרא לאדר כהן להתפטר: "יש אבא לפאשלות הללו והוא המפקח הארצי על לימודי האזרחות אדר כהן, ומי שאחראי צריך להיענש בצורה הראויה". השבוע נשלח כהן הביתה, אבל לא הלכה איתו השיטה שהופכת כל פרקליט בשירות המדינה למלך וכל פקיד בעל אג'נדה פרטית משלו לנסיך שאין לגעת בו. הגיעה השעה לנצל את מומנטום פרשת כהן לשילוחם של פקידים סרבניים או כאלה הסובלים מעודף מוטיבציה שלילית, ומתנכלים לכל עניין יהודי או ציוני, ולמנות במקומם כאלה שיזדהו עם השליחות שמטילה עליהם הממשלה. זו השעה לטאטא את האורוות מן הסוסים הטרויאניים, גם אם לאורוות הללו קוראים פרקליטות המדינה. כשם שלא יתכן שכל גנרל ינהל מערכה פרטית משלו בשדה הקרב, ולא כל אדר כהן ינהל אג'נדה משלו בשדה החינוך, כך לא ייתכן שכל פרקליט וכל פקיד יציבו את הממשלה בפני עובדות מנוגדות למדיניותה. אחד מסיפורי חלם מספר על טיפש אחד שזרק אבן לאגם, ומאה חכמים לא הצליחו למשותה. עדיף שממשלת הימין תשלח את הסוסים הטרויאנים הביתה מוקדם ככל הניתן, מאשר לחפש אחר כך מאה חכמים, שספק אם יצליחו בדיעבד לתקן את המעוות.
