"שמאל שמאל", מגדיר פרופ' יוסי גולדשטיין, מומחה לתולדות הציונות ומדינת ישראל, את דעותיו הפוליטיות. לדבריו, מנעד ההצבעות שלו נע בין מרצ לבין מפלגות "קיצוניות יותר". את תולדות הקמת ההתנחלויות למד היטב בביוגרפיות שחיבר על אלו שהיישובים נוסדו בתקופתם, לוי אשכול ויצחק רבין. כל זה לא מפריע לו ללמד בארבע השנים האחרונות במרכז האוניברסיטאי באריאל. חלק מהשמאל רואה בשדרוג המוסד באריאל לאוניברסיטה אוגדה נוספת בכוחות הכיבוש. 1,000 אקדמאים, בהם 18 חתני פרס ישראל, אף חתמו על מכתב המצהיר כי "עירוב האקדמיה הישראלית באידיאולוגיה של כיבוש מערער את הקשר הזה ומאיים לפגוע ביכולת התפקוד של האקדמיה הישראלית". דימטרי שומסקי כתב ש"הכשרת מוסד שתכליתו לרומם את רוח האדם בתוך מציאות שתכליתה להשפיל את רוח האדם, יש בה משום הגחכה של המושג הזה והתעללות בו". וח"כ דב חנין (חד"ש) סיכם: "האוניברסיטה באריאל מחזקת את הכיבוש". עם זאת, באריאל מלמדים כמה אקדמאים בעלי השקפות שמאליות שמבקשים לשבור את המונוליתיות של השיח בנושא. גולדשטיין למשל, מסביר כיצד הוא לא רואה סתירה בין החזקה בעמדות שמאל לבין עבודה במקום, למרות החששות שהיו לו מלכתחילה. "פיתו אותי ובאתי", אומר גולדשטיין שמסביר כי הוא לא רואה סתירה בין דעותיו לעבודתו במקום. "באתי ללמד. התבלטתי בנושא, זה לא היה פשוט לי אבל אמרתי שאנסה". לדבריו, תכנן לקחת את השנה הראשונה במקום כניסיון, "לראות אם החרדות והפחדים שלי נוכח הדעות הקדומות שלי, שזה מעוז הימין, נכונים". לדברי גולדשטיין, התלמידים שלו נחלקים לשני סוגים: "יש לי 13 סטודנטים שאני מנחה בעבודת התזה לתואר שני. כולם מהגבעות מסביב. שחורי-ביטון לא רואה קשר כלשהו בין הקמת אריאל והאוניברסיטה לבין פשרה טריטוריאלית. "מכללת אריאל הוקמה כדי לחזק את אריאל. אבל אותי זה לא מעניין. מדינת ישראל החליטה שהיא מיישבת שם את האנשים. הם לא הגיעו אאוט אוף דה בלו". הם בוחרים נושאים כמו ראשיתו של גוש אמונים או יחס המפד"ל לביטחון המדינה בראשיתה. אלה נושאים שקרובים לסטריאוטיפים של מי שלומד באריאל". אולם יש גם קבוצה אחרת: "בשיעור אחר רבע מהם ערבים והם עושים עבודות על הנכבה. כולם יודעים מה דעתי הפוליטית. אני לא מסתיר את זה בשום צורה. אני אפילו מתבדח איתם על פוליטיקה ודתיות". גולדשטיין מודע היטב לתולדות מכללת אריאל והסיבות שבגינן הוקמה. "המלה כיבוש נכונה. אנחנו נמצאים באזור שכבשנו". אולם לדבריו, הוא "לא אחראי על מדינת ישראל. אני נמצא במוסד אקדמי לכל דבר ועניין. אדם באריאל צריך לקנות במכולת. הילדים שלו צריכים ללמוד בבית ספר ובאוניברסיטה. כל אוניברסיטה שהוקמה כאן הוקמה מטעמים פוליטיים. האוניברסיטה העברית הוקמה מטעמים פוליטיים. תל אביב הוקמה כי רצו להתנתק מהעברית. "אני לא מתכחש לעובדה שבדימוי אריאל נוצרה כדי לחלק את הגדה המערבית לשתיים ולחסל את הניסיון ליצור בגדה המערבית מדינה פלסטינית", הוא מוסיף. "הפוליטיקאים שייסדו את אריאל - זה מה שהם חשבו וזה מה שרצו. אני לא אחראי לאף אחד. זה לא יושב על מצפוני – המצפון שלי אומר שאני כאן פרופ' מן המניין להיסטוריה ומלמד ציונות. אם אריאל תוחזר תמורת שלום מלא וילדי ונכדי יוכלו לחיות בשל זה בשלום ובשלווה, אני אהיה מוכן להחזיר כל פיסת אדמה". לצד גולדשטיין יושב פרופ' חיים כהן, מומחה לכימיה. כהן עבד 36 שנים בקריה למחקר גרעיני סמוך לדימונה ובמקביל פיתח קריירה אקדמית באוניברסיטת בן גוריון. לפני שמונה שנים, כשהגיעה העת לצאת לפנסיה, קיבל הצעה לבוא לאריאל. "תמיד הצבעתי בין מרצ לעבודה", הוא אומר. "אני חושב שהעתיד של הסכסוך הוא כמו שיוסי אמר - שתי מדינות לשני עמים. יש שלושה גושי התיישבות גדולים שיישארו בעתיד - גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל. אני מאוד אופטימי. אני חושב שהפלסטינים הם הלאום שהכי דומה ליהודים. הם רוצים השכלה ואין להם משאבים. יש הרבה אוניברסיטאות ואפשר לעשות שיתופי פעולה מדהימים באוניברסיטאות האלה". לדבריו, בפעם הראשונה שהגיע לאריאל הופתע ממה שראה. "חשבתי שאסע בכביש שמלא בכוחות צבא ויעצרו אותי בשישה מחסומים. שאראה סטודנטים שלכולם כיפות וציציות ולהט משיחי ניבט מעיניהם. וכך גם דמיינתי את סגל המרצים והעובדים". הוא מספר כי הופתע לגלות שמרבית אנשי הסגל הם יוצאי רוסיה שבחרו לגור באריאל בשל שיקולי יוקר המחיה אך תרמו לכוחו של המוסד מבחינה מדעית וטכנולוגית. "יש כאן אחוז קצת יותר גדול של חובשי כיפות אבל אין בהם את המשיחיסטים. אתה מגיע לקפיטריה ומסתובב בקמפוס, אתה רואה את האנשים שנמצאים כאן. הופתעתי לראות שהגידול הכי גדול הוא במספר הסטודנטים הערבים שלומדים פה". לדבריו, כאשר סטודנט מכפר קאסם בא לאוניברסיטת בן גוריון ומנסה לשכור דירה בבאר שבע, "מסתכלים עליו בעיניים עקומות", אולם אם הוא נרשם לאריאל, שבה תנאי הקבלה יותר נוחים, "הוא עולה על האוטובוס ומגיע מיד לאריאל וישן בבית" וזה אף מסייע לו מבחינה כלכלית. "רואים את זה בצורה מרשימה. כשמאלני הופתעתי מאוד לטובה שהגעתי לכאן". גם הוא לא רואה סתירה בין מקום עבודתו לבין תפישותיו הפוליטיות. מרוב הרמוניה, לאחרונה אף בחן רכישת דירה באריאל לצורכי השקעה, אך הרעיון לא התממש. "ההשקפה שלי נורא פשוטה. מדינת ישראל צריכה להישאר חזקה כלכלית וצבאית עד שייחתמו חוזי שלום", הוא אומר ומוסיף: "אני לא חושב שהמוסד האקדמי מרחיק אותנו מהשלום". ד"ר מלי שחורי-ביטון, קרימינולוגית, מלמדת באריאל מאז 1997. במקביל היא מלמדת בבן גוריון ומבקשת להדגיש כי "יש לי אופציות אקדמיות מלבד אריאל". בתפישותיה הפוליטיות היא בעד "פשרה טריטוריאלית. אני לא מוכנה למות בעד שום אדמה". תפישתה עוצבה בילדותה, אז התגוררה במושב אבן מנחם, על גבול לבנון, שהופצץ פעמים רבות. "אני יודעת מה זה טראומות ואני לא מוכנה לחזור על זה". שחורי-ביטון לא רואה קשר כלשהו בין הקמת אריאל והאוניברסיטה לבין פשרה טריטוריאלית. "מכללת אריאל הוקמה כדי לחזק את אריאל. אבל אותי זה לא מעניין. מדינת ישראל החליטה שהיא מיישבת שם את האנשים. הם לא הגיעו אאוט אוף דה בלו". היא מציינת כי חלק גדול מתושבי המקום הם עולים. "ההוא שבא מרוסיה מעניין אותו אריאל? המכשול לשלום הוא לא אריאל, אלא מי שיושב למעלה. כל מה שמדינת ישראל תחליט בעניין, אני אקבל". מה שמרגיז את שחורי-ביטון אלו בעיקר עמיתיה לאקדמיה, שמתעקשים לחבר בין פוליטיקה ומדע. "יש מרצים שטוענים שאם יקבלו לשיפוט מאמר אקדמי של מישהו מאריאל הם לא ירצו לשפוט אותו. צריכה להיות הפרדה מוחלטת בין אקדמיה לתפישות כאלה ואחרות. אריאל זה שטחים, אבל מדינת ישראל מכירה במקום הזה. אותו דבר זה תלמידי תיכון שקיבלו בגרות באריאל. למה בזה אתה כן מכיר?". כהן מסכים איתה ואומר כי במערכת "מפחדים שאריאל תיקח חלק מהפול הכללי. הם משתמשים בכל הדרכים, כולל הפוליטיות, כדי לנסות למנוע מאריאל להפוך לאוניברסיטה. זה הדבר שבאמת עצוב, שאנשים אקדמיים יורדים לזנות פוליטית בשביל כסף". המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ".
