לאחרונה תאונות דרכים פגע וברח הפכו לנורמה, נראה כי אין מחר, אין דין ואין דיין. השאלה היא מהם הגורמים אשר מביאים את הנהג לעזוב את מקום התאונה? מה הגיון שמאחורי החקיקה המחייבת את הנהג להישאר במקום התאונה? בשנים האחרונות תאונות דרכים פגע וברח הפכו ל"מכת מדינה". נהגים המעורבים בתאונות דרכים קשות עוזבים את מקום התאונה ומנסים להתחמק מהדין. השאלה היא מה מביא את הנהג לעזוב את מקום התאונה? האם הם מנסים להתחמק מהענישה המחמירה? הרי שעצם היותו של הנהג מעורב בתאונת דרכים קטלנית, אינו בהכרח מצביע על עובדה כי הוא ייענש בצורה מחמירה. במרבית תאונות דרכים הקטלניות, הנהג מואשם בגרימת מוות ברשלנות כאשר העונש המקסימאלי על עבירה זו היא 3 שנות מאסר. חשוב להדגיש שגם במריבת המקרים הנהג המורשע מקבל , לא יותר מששה חודשי עבודות שירות. הסיבות לתאונות פגע וברח: אם כך השאלה היא שוב מדוע אנשים מנסים להימלט מאימת הדין, אם הדין לא מחמיר כל כך? אני סבור כי התשובה לכך היא העבודה שמתלווים לתאונות אלו עבירות נוספות שמחמירות את מצבו של הנהג. לדוגמא נהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול, נהיגה בפסילה. במקרים אלה הענישה היא מחמירה הרבה יותר והנהג עלול להיות מואשם, לא בגרימת מוות ברשלנות, אלא בהריגה והענישה כאן היא עד 20 שנות מאסר. דילמה של נהג שאינו תחת השפעת סמים או אלכוהול: (מבחינה משפטית) אני סבור כי במקרה זה לא אמורה להיות דילמה, כדאי לנהג להישאר במקום מכיוון שעונש שצפוי לו במקרה של בריחה (עד 14 שנות מאסר), יכול לעלות הרבה מעל לגרימת מוות ברשלנות (עד 3 שנות מאסר). ישנם גם מקרים שבהם הנהג אינו אשם בתאונה כלל, ובכל זאת הנהג מחליט לברוח ממקום התאונה. מקרים אלה הם המקרים קשים ביותר עבור הנהג, מכיוון שאילו היה נשאר במקום התאונה הוא היה יוצא נקי וללא כל אשם, אולם כעת לאחר הבריחה צריך להתמודד עם עבירה פלילית עצמאית שאין לה קשר לתאונה וזו עבירה של מעורבות בתאונת פגע וברח שעונש עליה יכול להגיע עד 14 שנות מאסר. בחלק קטן מהמקרים הנהג עוזב את מקום התאונה מתוך לחץ רגעי שמשתלט עליו. במקרים אלה הנהג תוך זמן קצר מסגיר את עצמו ומנסה לתקן את הטעות הנוראית. דילמת הנהג הנמצא תחת השפעת סמים או אלכוהול: (מבחינה משפטית) בדילמה הזו של נהג תחת השפעת סמים או אלכוהול,באם להישאר במקום ולהיות מואשם בהריגה, לעומת בריחה מהמקום ולאחר מכן להתמודד עם עבירה של מעורבות בתאונת דרכים פגע וברח, בעבר היה כדאי לנהג המעורב לברוח משום שהענישה הייתה לא מחמירה במיוחד. אולם כיום לאחר החקיקה החדשה אשר קבעה ענישה של עד 14שנות מאסר לנהג שמעורב בתאונת דרכים פגע וברח יחד עם עבירת גרימת מוות ברשלנות שהענישה המקסימאלית עליה 3 שנות מאסר, הנהג יכול להגיע לענישה מקסימאלית של עד 17 שנות מאסר מקסימום. כעת לאחר החקיקה החדשה ניתן לראות כי לא כל כך כדאי לברוח ממקום התאונה משום שהענישה כיום משתווה כמעט לעבירת ההריגה. בדילמה זו האם לברוח או להישאר במקום בהחלט מומלץ להישאר במקום אפילו אם הנהג נמצא תחת השפעת אלכוהול או פסול נהיגה, משום שאז יש לו סיכוי לחמלה כלשהי מצידם של השופטים הרחמנים בישראל, ואילו נהג שמפקיר פצועים והרוגים במקום התאונה סותם את הגולל מפני כל גילוי רחמים מצידם של שופטים. המקרה של טל מור שדרס את שניאור חשין וברח מהמקום הוא המקרה הטוב ביותר להמחיש את הסוגיה הזו. טל מור ביצע את המעשה לפני החקיקה החדשה, ואז הענישה בגין תאונת פגע וברח לא הייתה מחמירה כפי שהיום, ועדיין קיבל ענישה מאד מחמירה ביחס למצב החוקי דאז. ההיבטים המוסריים: ההיגיון שעומד מאחורי החקיקה האוסרת עזיבת מקום התאונה, מבהירה את ההבחנה הבסיסית שאמורה לאפיין חבר בני אדם עם ערכים, מוסר, ואכפתיות של איש כלפי רעהו, לעומת חיות בג'ונגל אשר נוטשות את פגריהן מאחור וממשיכות בחייהן כאילו לא ארע דבר. האם ייתכן שבני אדם ידרסו ויהרגו זה את זה וימשיכו בחייהם כאילו לא ארע דבר? אני סבור כי המחוקק הבהיר בצורה הכי ברורה כי מעשים כגון אלו אינם נסבלים. אני חייב לציין לשבחו של המחוקק כי זהו אחד מהמקרים הלא רבים שהחקיקה וכללי המוסר הולכים יחד בכפיפה אחת. הדילמה המוסרית וסיכום: אני סבור כי בכל מקרה יש להיכנס לנפשו של כל אדם ולבחון את מניעיו לבחירה בדרך פעולה כה שגויה לצורך קביעת מידת עונשו בפני בית המשפט. אולם יחד עם זאת אין ספק כי מעשה של בריחה ממקום התאונה אינו מעשה מוסרי בעליל ועל החברה להוקיע מעשים אלה מכל וכל לא רק באמצעות ענישה מחמירה אלא גם באמצעות חינוך, הסברה והדרכה, אשר בכוחם לצמצם במידה משמעותית את התופעות הבזויות מסוגים אלו. לסיכום : בדילמה של בחירה בין ביצוע פעולה לא מוסרית של בריחה ממקום התאונה, לעומת עצירה במקום , הגשת עזרה לנפגעים ולהזעיק כוחות הצלה וסיוע, מומלץ בהחלט לבחור את הבחירה המוסרית והנכונה שהיא החלופה האחרונה.
