אם לא יחולו שינויים של הרגע האחרון מחמת המצב הבטחוני, יתייצבו ביום א' הקרוב, למעלה מ-100 אלף חברי הליכוד לבחור את נבחרת הליכוד לכנסת הבאה, מתוך רשימה של 99 מועמדים, ובהם מרבית הח"כים המכהנים בסיעת הליכוד כיום, ועוד מספר טרמפיסטים שברחו ברגע האחרון כעכברים מסוממים מספינתם הטובעת 'קדימה': צחי הנגבי, אבי דיכטר, אריה ביבי ויוליה שמלוב-ברקו. ביום א' יתבקש חבר הליכוד להימצא מאחורי הפרגוד רק עם עצמו ועם מצפונו, ולבחור את 12 שליחיו לכנסת. משימה קשה, כשמדובר במועמדים אנונימיים. רק מעטים מבין המועמדים החדשים, יכולים להציג קבלות מעשיות, כמו למשל ד"ר גבי אביטל, שאת עמדותיו הלאומיות שטח בפירוט רב במאמריו בעיתונים, משה פייגלין ראש 'חטיבה יהודית' בליכוד, השגריר לשעבר בארה"ב זלמן שובל, או עו"ד יוסי פוקס מהפורום המשפטי למען א"י. אבל מי מכיר את כל האחרים? לעומת זאת ייקל עליו לבחור מקרב מי שכבר מכהנים בכנסת, על פי מידת נאמנותם למחנה הלאומי. כך למשל אין להטיל ספק בנאמנותם של זאב אלקין (שאמנם התנגד להתנתקות מלכתחילה אך לא היסס להצטרף למפלגת הגירוש קדימה, מיד עם הקמתה לאחר הפשע), אופיר אקוניס, דני דנון, ציפי חוטובלי, יריב לוין, ציון פיניאן, מירי רגב, כרמל שאמה-הכהן. לגמרי ברור שאילו שירתו שמונה ח"כים אלה בימי ממשלת הזדון של אריאל שרון, הם היו מצביעים נגד ההתנתקות (לרבות מירי רגב, ששירתה בעת ההתנתקות בצה"ל, ורק, כמאמר המצטדקים, מילאה פקודות, אך פעילותה בכנסת הוכיחה כי התפכחה מאז). לצידם מכהנים בסיעת הליכוד ח"כים שאכן פעלו בה גם בכנסת ה-16, כנסת ההתנתקות. כיצד נהגו אז, בימי מבחן הנאמנות העליון לארץ ישראל? בשבע ההצבעות הללו: תכנית הגירוש, חוק הגירוש ב-3 קריאות, צירוף העבודה להצלת ממשלת הגירוש, תקציב ממשלת הגירוש וסוגיית מישאל העם בענין הגירוש? מי בעד הגירוש? טבלה מרוכזת של ההצבעות, שהביאו עלינו את חמסטאן ואת מלחמת 'עמוד ענן', את הפיכת עזה לממלכת הטרור ואת מבול הסקאדים והגראדים ושאר כלי המשחית ("חפצים מעופפים", בלשונו הציורית של היועץ הבכיר דב וייסלגס) לעבר מדינת ישראל, נערכה בידי בידי 'מטות ערים'. נבדקו לא רק ההצבעות בעד (של הח"כים העיוורים מן הליכוד) או נגד (של הח"כים הליכודיים שראו את הנולד), אלא גם התנהגותם של היושבים על הגדר, הח"כים שלא היה בהם העוז להצביע נגד, אך גם לא בעד. על כל הצבעה נגד ההתנתקות קיבלו הח"כים 14%, על כל התחמקות רק 7% ועל כל תמיכה בהתנתקות 0%. מסתבר שרק ל-3 ח"כים היה העוז להצביע לכל אורך הדרך נגד פשע ההתנתקות ונגד עריצותו של שרון, וציונם הוא מקור לגאווה גדולה – 100%. הם היחידים בסיעת הליכוד שראו את הנולד, הזהירו מפני האסון שהמטנו על עצמנו, ולא נרתעו מלומר לעריץ הרשע: לא ולא. קבלו אותם: יולי אדלשטיין, גלעד ארדן, איוב קרא. רק שלושה צדיקים בסדום הפוליטית. ירבו כמותם. עם ליכודני'קים שחלקם שוחרי מדינת כל אזרחיה, חלקם מאמצי עמדותיו של יריב אופנהיימר, וחלקם סתם סוסים טרויאנים של השמאל בליכוד, מי באמת צריך שמאל בכנסת? ח"כית אחת קיבלה ציון מעט נמוך, עקב היעדרות אחת: לאה נס, שהשיגה ציון של 93%. לא רע. מעט נמוך ממנה ניצב ח"כ חיים כץ, עם 86%. אבל רובי ריבלין, האיש שתמיד מתהדר כי "נולדתי לתוך ה-ח' (סימנה של תנועת החירות) הקדמון", הידרדר ל-79%. אחריו גדעון סער וגילה גמליאל, עם 71%. לא משהו. בתחתית הרשימה, מצויים שבעה ח"כים. זוהי רשימת הקלון, של סרבני ההתנתקות מהכיסא, גם במחיר הכפפת מצפונם לגחמות הרשע הצרוף והאכזרי של שרון. תירוצים יש להם, אבל קבלות פרלמנטריות אַיִן, ושלא יעבדו עליכם: יובל שטייניץ וסילבן שלום – 29%; מיכאל איתן ולימוד לבנת – 21%; ישראל כץ – 14%. בלתי מספיק בהחלט. בהצבעות הללו היה גם צחי הנגבי, האיש שבנה את הקריירה שלו על ההתנגדות לגירוש מימית ועל אהבת א"י, אז חבר הליכוד. גם הוא הגיע לציון של שפל - 21%. (ואגב, נתניהו, שכרגע לא עומד לבחירה, יצא במבחן הזה עם ציון 14% בלבד). ומה עם דן מרידור ובני בגין, שניהם חברי הקבינט ו'התשיעיה'? למזלם, הם לא כיהנו בכנסת ה-16, אך אין ספק – על –פי מבחן התנהגותם הפוליטית - כי היו מתגייסים בהתלהבות למען גירוש יהודי קטיף והסגרת השטח לידי הטרור העזתי. עמית המכון לדמוקרטיה מרידור פרש בשלהי ימי הכנסת ה-15 מהחיים הפוליטיים, וזכה, כנראה בשל עמדותיו הפוליטיות, בפרס ניחומים מטעם גורמי שמאל: מעמד של עמית המכון הישראלי לדמוקרטיה. איזה כבוד. ובבחירות לכנסת ה-17 הוא כבר התנתק לחלוטין מהליכוד ותמך בגלוי באהוד אולמרט לראשות הממשלה, והסב בכך נזקים ישירים לליכוד. לזכותו של אברך המשי מרידור ייאמר כי הוא מעולם לא הסתיר את השקפותיו המתייפיפות. לא כן בני בגין, שהוא סיפור אכזבה טוטאלי. שומר נפשו ירחק. ב-2009, למשל, הידרדר האיש שחונך על "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן" לעומק השפל המוסרי, כאשר תמך במדיניות נתניהו להקפאת הבניה המרושעת ביו"ש, ברוח גזירות 'הספר הלבן' המנדטורי הזכור לשימצה, שנגדן נלחם אביו המנוח בשצף קצף. וכך הפך בגין הבן, איש ההדר הז'בוטינסקאי שאמור היה לסנדל את נתניהו מימין, לשותף לדבר עבירה, לעשיית מולדת העם היהודי לחתיכת נדל"ן, שנתונה למחלוקת בינינו לבין הערבים. לא קל לנחש מה היה אומר אביו, מן הסתם, בפאתוס הבגיני האופייני, על הצבעה כזו: "ארורה האצבע שהופנתה נגד אחינו חלוצי יהודה והשומרון. תיגדע היד שהורמה נגד מולדתנו. ת-י-ג-ד-ע, אני אומר לכם! א-ר-ו-ר-ה, אני אומר לכם. ארורה!!!" הצבעה נואלת זו לא היה הכשל היחיד בהתנהגותו של נסיך הנסיכים הליכודי, שהתיישר לצידם של אחמד טיבי וזהבה גלאון בנושא ההקפאה. האיש בעל המראה הנזירי, שנתפס בליכוד כנביא זעם שאמור לייסר את העם על כל בגידה בלב לבה של מולדת העם היהודי, שבר חזק שמאלה גם במקרים נוספים. הציבור למרבה הצער אינו מודע לכך מפני שהתיקשורת בדרך כלל הסתירה זאת, אולי כדי לא לפגוע בסיכוייו להיבחר שוב לכנסת הבאה. הנה כמה דוגמיות. האיש שנשלח ע"י בוחריו להיות בכנסת 'ימין אמין', פירסם בהארץ בדצמבר 2009 מאמר שממנו עולה שהוא כבר השלים עם רעיון שתי המדינות לשני העמים, וכל טענותיו הן רק כנגד ארגון הפתח שמסרב לפתרון זה. במארס השנה דרש מהיועמ"ש לשקול בחיוב מתן היתר לבדווים בנגב שהשתלטו בכוח על אדמות המדינה, לבנות על אדמות אלה, בבחינת רצחת וגם ירשת (קלמן ליבסקינד, מעריב, 29.3.12). ביוני השנה זכה לחיבוק חם בנוסח זה: "בני בגין הוא אחד החברים הטובים שלנו בממשלת ישראל", מידי – לא להאמין! – דניאל סוקאץ', מנכ"ל הקרן לישראל חדשה, בהופעה בסידני (עדי ארבל, מקור ראשון, 8.6.12). ש"ץ ללא ציבור ועוד: כשהציעו במחנה הלאומי לפצל את סמכויות היועהמ"ש, התנגד השמאל בתוקף, ותוגבר שוב בידי ...בני בגין, החסיד הנאמן עד כדי עיוורון של 'דת המשפט'. במקום לאמץ עמדה קונסטרוקטיבית, העדיף לאמץ את עמדת שופטי ביהמ"ש העליון כנגד הפיצול, יחד עם כל ח"כי השמאל. הוא גם התנגד, יחד עם דן מרידור (אלא מי?) להצעות החוק שנתפסו בעיניו פוגעות בזכויות המיעוט השמאלני הצעקני, ומגבילות את פעילות ארגוני השמאל וחופש הביטוי של התיקשורת. במקרה מביש אחר הוא התנגד – ללא שום חמלה יהודית/אנושית - להחלת דין רציפות למתן חנינה לנערים ולנערות עצורי המחאות נגד ההתנתקות. "יש לי בעיה עקרונית עם חנינה גורפת", הסביר 'הצדיק בפרווה'. אפילו לביטול החוק המנדטורי העלום, המעניק לשפה הערבית מעמד זהה לזו של השפה העברית בישראל (ונוטל ממנה את מעמד הבכורה שיש לצרפתית בצרפת ולאנגלית באנגליה), הוא התנגד. כשהובאה לוועדת השרים לחקיקה הצעתם של הח"כים יריב לוין (ליכוד), מוץ מטלון (ישראל ביתנו) ואברהם מיכאלי (ש"ס), להעניק עדיפות ברורה לשפה העברית, תמכו בה השרים לבנת, אדלשטיין ומרגי. מי התנגד? – שרי המחנה הלאומי: דן מרידור, מיכאל איתן ויעקב נאמן. במצב זה של תיקו נקרא בני בגין להכריע, והדהים את כולם: לא רק שהצטרף למתנגדי העדפת העברית, אלא גם נשא נאום חוצב להבות נגד "פגיעה בזכויות הערבים בישראל". עם ליכודני'קים שחלקם שוחרי מדינת כל אזרחיה, חלקם מאמצי עמדותיו של יריב אופנהיימר, וחלקם סתם סוסים טרויאנים של השמאל בליכוד, מי באמת צריך שמאל בכנסת? בבחירות לכנסת ה-15 (1999) פרש בני בגין מהחיים הפוליטיים, לאחר שגילה, כדבריו, כי הפך להיות "איש ציבור ללא ציבור". כל כך מתבקש לגבי כמה מהמתמודדים דווקא הפעם, ערב הבחירות לכנסת ה-19.
