
למה לבקר? למה להשתלח? המדינות החברות באו"ם פעלו על פי שכל ישר, שקלו את השיקולים, ניתחו את מציאות, העריכו סיכונים והגיעו למסקנה הנכונה: יש להעניק לפלסטינים מדינה בתחומי ארץ ישראל-פלסטינה.
אם הייתי פוגש במנהיגי המדינות לא הייתי מעודד אותם להצביע בעד המהלך, אבל גם לא הייתי דורש בתוקף את התנגדותם. כי הפעם הצדק איתם, עם האנטישמים, עם הנייטרלים ועם כל האצבעות שהונפו הלילה בניו יורק.
כדי להבין מה מביא אותי לכך, אני נכנס לראשו של נשיא או ראש ממשלה במדינה אירופאית ממוצעת:
גם שר החוץ שלהם קפץ וחזר על הדברים עם סגנון שונה ואפילו איים שהוא ימוטט את הרשות. הוא ניסה לשכנע ואמר, שאם הפלס' יחזרו בהם, ישראל תתייחס אליהם כמדינה. לא הבנתי עד הסוף את הלוגיקה הישראלית
"אז מה אומרים שם מעבר לים התיכון? נתניהו בא אלי לסיבוב וממש ביקש ממני להתנגד להצעה של אבו-מאזן. הוא טען שצעדים חד צדדיים לא יקדמו את השלום אלא יתקעו אותו ושאסור לפעול כך לפני שיש הסכמות רחבות וסיכומים עקרוניים ועוד משפטים מנוסחים טוב שאיני נזכר בהם כעת. הינהנתי בראשי, אמרתי "דונט וורי ביבי". גם שר החוץ שלהם קפץ וחזר על הדברים עם סגנון שונה ואפילו איים שהוא ימוטט את הרשות. הוא ניסה לשכנע ואמר, שאם הפלס' יחזרו בהם, ישראל תתייחס אליהם כמדינה. לא הבנתי עד הסוף את הלוגיקה הישראלית.
קראתי ליועצים הבכירים, עלעלנו יחד ביומן של המזרח התיכון. גיליתי שראש הממשלה של הישראלים כינס נאום חשוב, בו הכריז שיפעל להקים מדינה פלסטינית לצידה של ישראל והדגיש שבזה הוא מאמין. הפכנו דף, ראינו שאותו ראש ממשלה עצר את כל הבנייה שלו בשטחים שעליהם מדברים, שבעתיד יכילו את המדינה הפלסטינית.
פתחנו עוד כמה נאומים וראינו שהוא מכריז ממש בנחישות עד כמה הגושים שלו חשובים ולא יוותר עליהם, עשינו אחד ועוד אחד, הבנו שיש שטחים סמוכים במעמד אחר.
לא ויתרנו, עשינו עבודה יסודית, המשכנו לכנסים נוספים של האיש, וכן, הוא ממש מתעקש לא לחזור לגבולות מלחמת 67 כפי שהם, אלא עם תיקונים משמעותיים. ואז אחד היועצים זרק לי משהו על דו"ח לוי, חיבור משפטי מלומד שמכיר בזכות היהודים באזורים האלה, אימצו את המסקנות? ליתר בטחון, בדקתי כמה בתים הוא בנה מיישובים שמחוץ לגושים, ראיתי שהיו מעט ובאו בעיקר אחרי פיגועים נגד הישראלים.
לא הייתי צריך להעלות את העניין לדיון נוסף, ההחלטה היתה ברורה. אנחנו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו! אז הוא לא רוצה את זה עכשיו, אבל מה העניין? סה"כ אין הבדל גדול."
עצרת האו"ם, כט' בנובמבר 1947, חבורה של 60 אלפים, רובם פליטי מלחמה, מקבלים הכרה בגבולות. אמנם מצומצמים ומוגבלים, אבל הישג חסר תקדים בהתחשב בעוינות הטבעית. בלי מדינה, עם צבא-חובבנים ורמת יציבות מדינית וכלכלית מתחת לאפס- האומות היו איתנו. בגלל השדר, בגלל הנחישות והמסר הבהיר והברור.