החלטת ממשלת ישראל לאשר את בניית השכונה היהודית בין מעלה אדומים לירושלים בתגובה לצעדים החד-צדדיים בדרך להקמת מדינה פלשתינית היא טובה וראויה, אבל לא מספיקה. אל מול הפרה בוטה שכזאת של הסכמי אוסלו ולנוכח הניסיון הפלשתיני לקבוע את דמותו של הסדר הקבע שלא במסגרת משא ומתן, על ישראל להגיב בצעדים חד-צדדיים תקיפים משלה. הניסיון של אבו-מאזן לקבוע את המציאות בשטח בהתאם לחזון שלו צריך להיענות במעשים שיעצבו את המציאות ביו"ש לפי מה שרצוי לנו. למרות התגובות החריפות שליוו את קבלתה, ההחלטה על בניית השכונה היא עדיין שלב מוקדם מאוד בהליכי התכנון. הרבה דברים עוד צריכים לקרות וזמן רב עוד יחלוף עד שניתן יהיה להיווכח עד כמה נתניהו וממשלתו (הבאה) הם בגדר "ברוך אומר ועושה". להחלטת עצרת האו"ם על שידרוג המשלחת הפלשתינית למעמד של מדינה יש משמעות חשובה גם כצעד הצהרתי בלבד. לעומת זאת, להחלטה על בניית השכונה במעלה אדומים אין ערך רב כל עוד היא לא יוצאת אל הפועל. יש לנצל את החוצפה הפלשתינית כדי לנקוט בצעדים הצהרתיים וחוקתיים נגדיים שישנו את המציאות ביהודה ושומרון ויעמידו מכשולים בלתי עבירים בדרך אל המדינה הפלשתינית. הצעד החד-צדדי המתבקש ביותר וההגיוני ביותר מצד ישראל הוא החלת ריבונותנו ביהודה ושומרון - בשלב הנוכחי על שטחי C בלבד. בעקבות זאת ייצאו סוף סוף היישובים היהודיים ביו"ש מהמציאות הבלתי סבירה של חיים תחת ממשל צבאי במשך למעלה מארבעים שנה. לתושבי הכפרים הערבים באזורים אלו תוצע אזרחות ישראלית או תושבות, לפי בחירתם. ישראל יכולה להכיל בתוכה עוד כחמישים אלף אזרחים ערבים אם יהיה צורך בכך. אך סביר יותר שמרביתם לא יממשו את הזכות לאזרחות ישראלית, לפחות לא בשנים הראשונות. החלת הריבונות הישראלית תאפשר פיתוח חופשי של היישובים, שבעקבותיו צפויה תנופת בנייה שתהפוך את המציאות בינתיים הסקרים מחייכים לרשימה המשותפת בראשות נפתלי בנט. נראה כי הניסיון לחרוג מגבולות המגזר עולה יפה, והמפלגה זוכה לתמיכה גם מציבור שאינו דתי. זאת בנוסף לציבור הדתי-לאומי, שבשורת האחדות והתחושה כי אכן "משהו חדש מתחיל" מחזירה אותו בהמוניו הביתה ההתיישבותית היהודית באזורי C לבלתי הפיכה. רווח נוסף יהיה שיפור משמעותי במצב מחירי הדיור במרכז הארץ, לאחר שעשרות אלפי יחידות דיור חדשות לזוגות צעירים יוקמו במקומות כמו העיר אריאל, במרחק של עד כחצי שעה נסיעה מתל-אביב. במסגרת הסיפוח הכולל של אזורי C יסופח כמובן גם שטח בקעת הירדן, שמאז ומעולם נחשב אזור בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה להגנתה של ישראל מפני איום ממזרח. תהליכי האסלאמיזציה והתמוטטות המשטרים במדינות ערב ממחישים עד כמה הזוי ומסוכן היה הרעיון לוותר על שלטון ישראל בבקעה ולהישען מבחינה ביטחונית על משפחת המלוכה ההאשמית בירדן. יש לשוב אל המדיניות השפויה שהציג יצחק רבין במערכת הבחירות של שנת 92', כאשר קבע שבקעת הירדן היא גבול הביטחון המזרחי של ישראל, כשם שהצהיר שירידה מרמת הגולן היא הפקרת בטחון ישראל - הצהרה שהאירועים בסוריה מוכיחים כמה היתה צודקת. כמובן, עוצמת ההתנגדות הבינלאומית להחלטת הסיפוח תהיה כזאת שהתגובות הקשות להחלטה הנוכחית על בניית השכונה יחווירו לעומתה. ישראל לא עשתה בשנים האחרונות שום עבודה דיפלומטית והסברתית כדי להכשיר את הקרקע הבינלאומית לקראת החלטה על סיפוח, ולו חלקי, של אזורי יהודה ושומרון. העולם כולו בטוח שאנו צועדים לקראת הפתרון ההגיוני היחיד כביכול - פתרון שתי המדינות. ומי שאשם בכך יותר מכל אחד אחר הוא בנימין נתניהו. בנאום בר-אילן ובעוד הרבה מעשים ומחדלים שבאו בעקבותיו, נתניהו הפך את רעיון שתי המדינות מתכנית של השמאל הישראלי לתכנית שהיא כביכול מוסכמת על כל המחנות הפוליטיים בישראל. נתניהו ושותפיו בממשלה לא עמדו בלחציו של אובמה בראשית כהונתו, הקפיאו את הבנייה בהתיישבות והצהירו על חזון המדינה הפלשתינית כמדיניות של ממשלת ישראל. התוצאה היא שבכל העולם מתייחסים אל הקמת המדינה הפלשתינית כאל הפתרון היחיד שאליו יש לחתור, ולא מבינים מה פשר העיכובים ומדוע המדינה הזאת עדיין לא קמה. לכן נתניהו ושותפיו הם גם האשמים ברוב הגדול לו זכתה ההצעה לשדרג למעמד של מדינה את המשלחת הפלשתינית באו"ם. בשנים שחלפו מאז נאום בר-אילן הספיקו רוב השרים והח"כים בליכוד להביע התנגדות כזו או אחרת לרעיון המדינה הפלשתינית. אך ההתנגדות הזו נתפסת במקרים רבים כהצהרה לצרכי פריימריס בלבד, ובכל מקרה - בעולם עוד לא שמעו עליה. נתניהו עצמו צריך למצוא את הדרך לסגת מנאום בר-אילן ומחזון שתי המדינות, ולחזור לעמדת הליכוד המסורתית המתנגדת למדינה פלשתינית. רק אז אפשר יהיה לנסות להשיג לגיטימציה בינלאומית לצעד של סיפוח, ולו חלקי, של אזורים ביהודה ושומרון. בינתיים, המינימום שאותו ממשלת נתניהו יכולה לעשות באופן מיידי הוא אימוץ מלא של דו"ח השופט לוי, שבין השאר קובע כי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש. הנזק המדיני הגדול לטווח ארוך שגרם נאום בר-אילן ממחיש את הצורך הגדול בחיזוק המחנה הפוליטי שמימין לליכוד, ובעיקר בחיזוקה של הרשימה המשותפת לבית היהודי ולאיחוד הלאומי. זו המפלגה היחידה שגם מתנגדת בגלוי ובאופן חד-משמעי למדינה פלשתינית וגם יכולה להיות שותפה משמעותית וחזקה שתהיה לה השפעה על דרכה של ממשלת נתניהו הבאה. בשבוע החולף התבשרנו על ההסכם שהושג בין מפלגות הבית היהודי ותקומה ועל הרכבת הרשימה המשותפת למפלגות הציונות הדתית. בינתיים הסקרים מחייכים לרשימה המשותפת בראשות נפתלי בנט. נראה כי הניסיון לחרוג מגבולות המגזר עולה יפה, והמפלגה שפתחה את שורותיה זוכה לתמיכה גם מציבור שאינו דתי. זאת בנוסף לציבור הדתי-לאומי שבשורת האחדות והתחושה כי אכן "משהו חדש מתחיל" מחזירה אותו בהמוניו הביתה. הלך הרוח הכללי בציבור הוא שהפעם מחזקים את המפלגה "שלנו". הצלחת המהלכים של עריכת פריימריס מצד אחד והאיחוד בין המפלגות מצד שני יוצרת תחושה שהפעם באמת מגיע לנציגים שלנו שהציבור יתייצב מאחוריהם. לאחר שמפלגת 'ישראל ביתנו' התמזגה בליכוד, מסתמנת כעת אפשרות שרשימת הבית היהודי תהיה השותפה הקואליציונית הגדולה ביותר בממשלת נתניהו הבאה. חיבור ושיתוף פעולה בין הגרעין הלאומי החזק בתוך הליכוד לבין מפלגה יהודית-לאומית חזקה מחוצה לו יוכל לאפשר קידום מואץ של האינטרס הלאומי-יהודי על פני חזית רחבה של נושאים ותחומים. לאחר שנים רבות מדיי של דשדוש פוליטי וחוסר נחת, הציבור הדתי-לאומי מביט לעבר שחר חדש שבו הוא מיוצג באיכות ובעוצמה פוליטית המשקפת את מקומו הראוי בציבור הישראלי ובחזיתות ההגשמה השונות של הרעיון הציוני והתורני. את המגמה הזאת יש לחזק ולהעצים, כדי שהמומנטום החיובי יילך ויגבר עד להתייצבות ההמונית בקלפיות ביום הבחירות שתבטיח את מיקסום הכוח הפוליטי. אבל העבודה העיקרית תתחיל ביום שלאחר הבחירות. אסור לשכוח כי דווקא לאחר שהמפד"ל הגיעה בשנת 77' ל-12 מנדטים, היא כשלה בעמדה מהוססת מול הסכמי קמפ-דיוויד ומהר מאוד הגיעה להתפלגויות שדרדרו אותה לכדי מחצית מכוחה. לאחר שיזכו בעזרת ה' למנדט רחב מהציבור, יהיה על נפתלי בנט, אורי אריאל וחבריהם להוכיח שהם ראויים לאמון הזה. למלא את תפקידם במלוא המסירות, הרצינות, התבונה והאחריות, לחזק את האחדות בתוכם, ולהוביל את מפלגת הציונות הדתית ממצבה הנוכחי שבו היא לא נספרת אל עמדה של הטבעת חותם ברור והתוויית דרך בממשלת ישראל הבאה.
