תחזיות על פריצת "אינתיפאדה שלישית" זורמות מכל עבר. צה"ל, גורמים ערביים ועיתונאים יודעים לספר על הסיבות הפנימיות הערביות, החל מהכלכלה ועד לתסכול, כביכול, על המדינה הבוששת לבוא. קצת פחות מספרים לנו על מעורבות ממסד אבו מאזן בעידוד וארגון הסיבוב הבא, ואף מילה על כך שעיקר האשמה לסכנה של סיבוב נוסף מוטל על ישראל, שהקפידה שלא לפסוח על שום טעות, כולל את אלו שכבר עשתה בעבר. הדמיון בין המצב היום לערב האינתיפאדה הראשונה, זועק. המנוע של האינתיפאדה היה "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1150 מחבלים ו-550 מהם הגיעו ליש"ע. חזרתם של המשוחררים לטרור היתה הבעיה הקטנה. הצרה הגדולה היתה הגעתם של המחבלים בעלי הכישורים והמוטיבציה הגבוהים ביותר, שדרת מפקדים וחיילים שארגנו את המהומות. השחרור אותת שהפשע והטרור משתלמים, וריסק את ההרתעה הישראלית. עסקת שליט היא העתק מדויק, ומובילה לאותה תוצאה. החידלון הישראלי נגד הטרור "הרך", נמצא בשיא כעת, בדיוק כמו אז. האשמים הם ראשי מערכת הביטחון, ובראש שר ביטחון מהשמאל הכופה דפוסי פעולה תבוסתניים על צה"ל, וממנה מפקדים שמאלנים ופייסנים. אז יצרו את הבעיה שר הביטחון רבין ואלופי הפיקוד, עמרם מצנע במרכז ומתן וילנאי בדרום. מצנע מנע, למשל, נסיעה של ישראלים עם דגל ביום העצמאות כדי לא להרגיז את הערבים, ומוטט סופית את מעמד ישראל בשטח כשאפשר לאספסוף לרצוח משתפי פעולה עם ישראל ומנע מצה"ל מלהתערב. וילנאי היה אף גרוע יותר. שר הביטחון דהיום, אהוד ברק, גרוע בהרבה, ועל סירוס הצבא בשטח מופקד ניצן אלון. התמונות של חיילי צה נתניהו, שבעוורונו הפקיר את השטח לברק, אפשר לו ליצור את המוקש הזה העומד להתפוצץ ולשאוב את תשומת הלב, המשאבים והלגיטימציה הבינלאומית, ולמנוע את הפעולה נגד אירן שבראש מעייניו. "ל בורחים מהפרחחים הערבים הינן תוצאה ישירה של הוראות מופרכות שבמסגרתן אסור להפעיל אפילו אמצעים לפיזור הפגנות ללא אישור מדרגים גבוהים. צה"ל מפקיר את החיילים כשאינו מספק שום כלי לטפל בהתפרעויות, ומכריח אותם לברוח ולספק תמונות השפלה שמעלות את מורל המחבלים לשמים. בשנות השמונים זכורה הפסקת פעילות מעצרים במחנה הפליטים בלאטה בלחץ המהומות, שגרם לצד השני להבין את גודל החולשה. בחברון מתריע הישוב היהודי על הבעיה הנוצרת בשכונת הקסבה המזרחית הממוקמת על הדרך הראשית והיחידה אל השטח היהודי. מדובר באזור הרוס ששוקם באמצעות כסף אירופי ואוכלס בכוונה ע"י "הפרטנרים" מהרש"פ במחבלים משוחררים. צה"ל והדרג המדיני יודעים על כך כבר שש שנים ואינם נוקפים אצבע, כשברור שהפיצוץ במקום הרגיש הזה הוא שאלה של זמן בלבד. הפעולה הזריזה של הממשלה נגד "בית המכפלה" הסמוך, מגבירה את המסר הפחדני כלפי הערבים. גם כישלונות ישראליים תרמו להתפרצות. אז היה זה "ליל הגילשונים", שבו מחבל שחדר מלבנון הרג 6 חיילים בבסיס בצפון. היום זה הכישלון של "עמוד ענן" שבו לראשונה הופצצה תל אביב, והסכם הפסקת האש הביא הישגים פוליטיים בלתי צפויים לחמאס במחיר פעוט של כמאה מחבלים הרוגים. ישראל לא פעלה נגד הדרג המסית והמארגן לפני, ובמהלך האינתיפאדה הראשונה וגם כיום שותקת ומבליגה על ההסתה הרשמית, האינסופית, של הרש"פ. ההפקרות הישראלית מאפשרת לכל אנרכיסט להגיע לשטח, להוביל ולהסית פורעים ערביים לאלימות ולהכין מארבים תקשורתיים לצה"ל. פרובוקטורים מחו"ל אינם מגורשים, ואלו מישראל זוכים ליד רכה במיוחד, עד שלפעמים נראה כאילו מישהו מתוך מערכות המשפט והביטחון מקל עליהם את המלאכה בכוונה. ב-10 שנות הפעילות הזו נהרג חייל ומאות נפצעו, כש"שלטון החוק" והתקשורת מתעניינים רק בריסוסי כתובות של "תג מחיר". כל אלו עלולים להוביל את ההמונים הערביים ביו"ש להיענות למאמצי הרש"פ לצאת למהומות נגד ישראל, שעד כה נכשלו בשנים האחרונות. נתניהו, שבעוורונו הפקיר את השטח לברק, אפשר לו ליצור את המוקש הזה העומד להתפוצץ ולשאוב את תשומת הלב, המשאבים והלגיטימציה הבינלאומית, ולמנוע את הפעולה נגד אירן שבראש מעייניו. מניעת הסיבוב הבא ברגע האחרון אפשרית באמצעות גיבוי צה"ל לחיסול חשבונות אכזרי עם מיידי האבנים ושולחיהם, סילוק האנרכיסטים, ביטול המחילות שניתנו למבוקשי הפת"ח בתמורה לפעילותם נגד החמאס, ביטול תעודות "אח"מים" למחבלים בחליפות וחנק תקציבי. והכי חשוב, בניה יהודית נרחבת. בנוסף למימוש הציונות, זו השיטה היעילה ביותר לחסל את האופציה הפלשתינית.
