בימים אלה, שבועיים וחצי לפני הבחירות, כבר ניתן להניח בבטחון רב למדי, שהפתעת הבחירות הבאות עלינו לטובה לכנסת ה-19 – אם לא יחול מיפנה חסר תקדים – תהיה רשימת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט. כל הסקרים מבטיחים שהבית היהודי ישלש את כוחו, ויש אף אופטימיים ש'מריחים' נצחון גדול יותר. בכל מקרה תהיה זו הפעם הראשונה שמפלגת הבית היהודי, שקמה על חורבות המפד"ל הישנה, הופכת ממפלגה מיגזרית מובהקת, למפלגה כלל ישראלית, שבין תומכיה בקלפי מצויים דתיים וחילונים, חרדים (כך בפירוש!) אשכנזים וחרדים ספרדים, בני תורה ושאינם כאלה, צעירים שזו להם הצבעתם הראשונה ומבוגרים, גברים ונשים. נכון אמנם שכבר לימדנו אחאב מלך ישראל: אל יתהלל חוגר כמפתח. אולי משום כך, ואולי כדי למנוע מפעילי הבית היהודי לנוח על זרי הדפנה, מנסה נפתלי בנט, בחוגי בית ובמיפגשים אחרים, לצנן את ההתלהבות. הוא מנמיך ציפיות, ומדבר 'רק' על 12 מנדטים, שגם זה, תודו, יפה מאוד, יחסית לנקודת המוצא של המירוץ. שאלה גדולה היא, כמובן, מנין שואב הבית היהודי את המנדטים החדשים שלו? מאיפה מגיעים המנדטים, שמתווספים בסקרים לרשימה? מיהם המצביעים החדשים של הבית היהודי? נתחיל ממאגר המצביעים הטבעי ביותר: הציבור הדתי לאומי, שמאס בפוליטיקה של המפד"ל והאיחוד הלאומי, ונטש את שתי מפלגותיו הטבעיות לטובת שדות זרים. גם הדימוי העבש שדבק למותג ששמו מפד"ל הישנה, היה בעוכריה. בציבור הדתי לאומי רווחה ההלצה שאמרה, כי טרם נמצא הסרוג שגילו 40 ומטה, אשר הצביע אי פעם למפד"ל. מצביעים צעירים שסיימו את מערכת החינוך הממלכתית דתית, ה'בייבי' של המפד"ל, למדו בישיבת הסדר שגם היא בת טיפוחים של המפד"ל, רכשו דעת באוניברסיטת בר אילן שגם זו יצירת כפיה של המפד"ל, העדיפו משום מה בבגרותם לבעוט במפד"ל, התעלמו מן החובה הבסיסית של הכרת הטוב. לא ניכנס כרגע לניתוחים על מה ולמה. זכות השיבה מאגר הקולות העצום של מצביעים שהורתם ולידתם במיתחם הציונית הדתית, התפזר לכל רוח. הוא נחת בליכוד, בש"ס, בעבודה, ביהדות התורה ובקדימה. סיסמתם היתה, רק לא מפד"ל. הדימוי – לא בהכרח נכון - של מפלגתם הטבעית, כארגון של עסקונה ומקורבים חובבי ג'ובים, הרחיק אותם מביתם הטבעי. עכשיו הם שבים הביתה. מממשים את זכות השיבה. הם שבים מן הליכוד, בגין שורת אכזבות קשות: התחייבות נתניהו ל'שתי מדינות לשני עמים', והתעקשותו להחזיק בה גם בימים אלה (בניגוד לטענות הסרק-סרק של ח"כ חוטובלי שטענה השבוע שסיסמת שתי המדינות שאימץ נתניהו אינה אלא טקטיקה); גזירות 'הספר הלבן' האנטי ציוניות של נתניהו, להקפאת הבניה ביו"ש ובירושלים, גזירה אכזרית ששום ממשלת שמאל לא נקטה בה; ההתייחסות האדישה, הפושעת, כלפי חדירת 60,000 מסתננים מוסלמים, עבריינים ובהחלט לא פליטים, מסודן ואריתריאה; טירפוד חוק ההסמכה שהציע ח"כ זבולון אורלב, אשר עשוי היה למנוע את ההרס במיגרון ובגבעת האולפנה ובמקומות נוספים; ההתבטלות מול 'דת המשפט' הקלוקלת, שמכוחה אישרו רק השבוע 9 שופטי בג"ץ את זכותה של תומכת הטרור חנין זועבי לרוץ לכנסת, ובכך שללו את זכותה של מדינת ישראל להתגונן מול הגייס החמישי שבתוכה, ועוד. אילו התחשבו הליכודניקים בדעת הקהל, היו לוקחים ביתר רצינות את מימצאי סקר 'מאגר מוחות' שנעשה בנובמבר 2011, ולפיו רוב מכ אבל הפתעה גדולה יותר מספקים לנו כל אותם רבבות-רבבות מצביעים חילונים, צעירים ומבוגרים, תומכי הבית היהודי. לא כיפות סרוגות ולא כיפות שחורות, אלא כיפות שקופות. אלה הם מבוגרים שמחפשים משהו רענן, והמוני צעירים חילוניים, מבאי הפאבים והמועדונים, לא דתיים ולא אנטי, שמחפשים דמות להזדהות עימה ריע בציבור, 75%, סבור שביהמ"ש העליון מוטה פוליטית שמאלה. שמאלה? הרבה יותר שמאל משמאל. אילו היו הליכודניקים נאמנים לשולחיהם, איך קרה להם שמבין כל 55,000 עורכי הדין בישראל, נבחר דווקא ויינשטיין האנטי לאומי לתפקיד היועהמ"ש? הם טרם הפנימו שהצדק צריך גם להיראות? ואם לא די בכך, באים עכשיו הדיבורים על הכוונה, למנות בקדנציה הבאה של הממשלה את אהוד ברק, המתעלל מס' 1 במתיישבים, לתפקיד שר בטחון, שלצידו יישבו מן הסתם שלי, ציפי ויאיר, אשר יכתיבו שבירה חזקה שמאלה, עד כדי אפשרות ריאלית להתנתקות מס' 2 ביו"ש. עם חששות כאלה, מה הפלא שהבנים האובדים חוזרים הביתה? גם מפלגת העבודה המשמאילה מספקת לבנים האובדים סיבה טובה לשוב הביתה, למרות כל מאמציה של שלי יחימוביץ לנהל שיח עם הציבור הסרוג. יכולה יחימוביץ לחבק עד מחר את הציבור הסרוג, אבל הציבור הסרוג אינו יכול להתעלם מנוכחותם של טיפוסים מפוקפקים ברשימת העבודה: מירב מיכאלי (מקום 4), מאושיות השמאל הסהרורי, נכדתו של ישראל קסטנר, האיש שהכשיל את הנסיונות להצלת חנה סנש, והסגיר את הצנחנים יואל פלגי ופרץ גולדשטיין לידי הגסטאפו, וביהמ"ש קבע לגביו כי שיתף פעולה עם הנאצים; וזו אותה מיכאלי, שתמכה בביטול המדינה היהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה לפי נוסחת חנין זועבי, וקראה לנשות ישראל למנוע מבניהן להתגייס לצה"ל? אבל היא לא לבד. לא מדובר בתקלה חד פעמית. מי שמצביע העבודה, ישלח לכנסת גם את סתיו שפיר (מקום 8), ידידת רבבות המסתננים המוסלמים מסודן ואריתריאה, שתרומתה היחידה למדינה היתה בשירותה הצבאי במערכת 'במחנה', אשר טענה כי נתניהו היה מסוגל לפתוח במלחמה כדי למסמס את המחאה החברתית. מצביע העבודה גם ישלח לכנסת את ראלב מג'דלה (17), חסיד נלהב של המשורר מוחמד דרוויש, שקרא ליהודים לפנות מפה את מתיהם וחפציהם ולהסתלק למקומות מוצאם; ואולי גם את פרופ' יוסי יונה (20), שחתום על הפנינים הבאות: "אני לא מתחבר למילה ציונות. היא לא מבטאת מה שאני"; ו"התנהגות ישראל בעשורים האחרונים אינה מאפשרת צירופה לקהילת האומות הנאורות", ושהציע לקיים יום אבל לאומי 'מאוחד' לזכרם של חללי צה"ל ומתֵי הנאכבה, ועוד הזיות שכאלה. השֶ"סַע העדתי לתנועת השיבה לבית היהודי מצטרפים גם ש"ס'ניקים. לא הרבה, אבל יש. מדובר באנשים שנחרדים משיבתו של העבריין המורשע אריה דרעי, מי שהיה (יחד עם ידידו חיים רמון) מגיבוריו הנכלוליים של 'התרגיל המסריח' (1990), שנועד להפיל ממשלת ימין בישראל, ולאחר מכן היה שותף בכיר לאסון אוסלו (1993), בכך שסיפק את הרוב היהודי להסכם שעלה לנו עד כה ב-1,600 קרבנות; והם גם נחרדים מן המדיניות האנטי חברתית, שניצלה את משרד השיכון ליעדים סקטוריאליים. זוהי דרכם למחות על הקמפיין ההזוי של ש"ס שמבקש ללבות מחדש את אש שנאת האחים, שהציג את הליכוד-ביתנו כמפלגת "רוסים ולבנים", רק כדי להעמיק את השֶ"סַע העדתי, ולקושש עוד אי אלו קולות; ועל מאמציה של ש"ס להתיישר על פי תכתיבי 'יהדות התורה' היהירה והמתנשאת, ועמידתה לצידם של קנאים חשוכים שחשובה בעיניהם הצלת קברי עכו"ם באשקלון על פני הקמת חדר מיון מציל חיים. וההפתעה הגדולה: יש שמגיעים לראשונה בחייהם אל הבית היהודי – לא תאמינו - ממפלגת 'יהדות התורה'. אחד מידידיי בבני ברק, יהודי חרדי לכל דבר ועניין, סח כי הוא ו"לפחות 60 איש בשכונה שלי בלבד, יצביעו בנט". כשהרמתי גבה, התנדב להסביר שמדובר בחרדים העובדים לפרנסתם או משרתים בצה"ל, ואינם זוכים לשום תמיכה מן ההנהגה הפוליטית החרדית. "הגענו למסקנה שהמנהיגים מעדיפים שנמשיך בחיי עוני ובערות, משום שרק כך יוכלו להמשיך לתעתע בנו". אבל הפתעה גדולה יותר מספקים לנו כל אותם רבבות-רבבות מצביעים חילונים, צעירים ומבוגרים, תומכי הבית היהודי. לא כיפות סרוגות ולא כיפות שחורות, אלא כיפות שקופות. אלה הם מבוגרים שמחפשים משהו רענן, והמוני צעירים חילוניים, מבאי הפאבים והמועדונים, לא דתיים ולא אנטי, שמחפשים דמות להזדהות עימה. עם מי יזדהו? עם שלי? ציפי? יאיר? אפילו ביבי כבר לא מתאים. מתאים להם אדם צעיר, דתי אבל לא קנאי, בוגר סיירת מטכ"ל (וחברו לצוות של הגיבור עמנואל מורנו הי"ד), הייטקיסט שביצע אקזיט מדהים, שבפיו אנגלית משובחת, ודגליו הם עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל; שהמסרים שלו הם חד משמעיים, ולא ביבי א' מול ביבי ב'. מה עוד אפשר לבקש? הטרנד הזה סוחף יהודים חילונים, שחשים כי יהדותם נגזלה מהם. הם פזורים בקיבוצי השמאל, במושבים ובעיירות, מחפשים דרך אל יהדותם, ומוצאים תשובה הולמת בבית היהודי. הם לאו-דווקא שומרי שבת, אבל חלקם פוקדים בשבתות את בתי כנסת שפתחו במקומותיהם. הם חשים עצמם יהודים טובים, אף שלראשם רק כיפה שקופה, כיפת שמים. גם הם אמורים להצטרף לטרנד שיהפוך מפלגה שאף אחד לא ספר, לשלישית בגודלה. נכון אמנם ששום דבר אינו נגמר עד שזה נגמר. אבל כשמסביב בנט ואנשיו יהום הסער, זה לא חלום באספמיה.
