1. פחות משלושה שבועות נותרו עד יום הבחירות, ובדרך הטבע כולם עסוקים במאמצים אחרונים להוסיף מנדטים - או לפחות לבלום את בריחת המנדטים. ההתרכזות של המפלגות והמועמדים במאמץ האלקטוראלי היא לגמרי מוצדקת, כי מי שלא טרח דיו בימי ערב בחירות לא יאכל לשובע במהלך שנות הקדנציה. יחד עם זאת, צריך להרים את המבט גם אל היום שלאחר ספירת הקולות, מה גם שהמבט הזה גם עשוי להשפיע על אופן ההצבעה. לכאורה הדרך סלולה להקמת קואליציה של מפלגות הגוש הימני-דתי. הסקרים מנבאים לגוש של הליכוד-ביתנו, הבית היהודי והמפלגות החרדיות רוב ברור של כעשרה מנדטים מול גוש המרכז-שמאל-ערבים. ומכיוון שכבר למדנו שלנתניהו מאוד קשה בלי איזו מפלגת שמאל בקואליציה שלו, ניתן לכאורה לצרף מפלגת שמאל-מרכז לא גדולה מדי - לבני, יאיר לפיד, או אפילו מופז אם קדימה תעבור את אחוז החסימה - ולסגור עניין. אז נכון שאין לקנא בליברמן ונתניהו, שרואים כיצד מצטמקים 42 המנדטים שברשותם לכדי כ-35 ואף למטה מזה; ונכון אמנם שבש"ס קיוו ועדיין מקווים כי שובו של דרעי יניב יבול משובח יותר ממה שמנבאים כעת הסקרים; ונכון שההצלחה של בנט והבית היהודי מעוררת קינאה וצרות עין; אבל בשורה התחתונה נתניהו יכול לכאורה לסמן וי, לפתוח דף חדש ביחסיו האישיים עם בנט ולצאת לדרך עם קואליציה נאה ויציבה. 2. הבעיה היא שנתניהו לא טורח לפזר את החששות כדי שאפשר יהיה להיות רגועים. בשבוע האחרון אמנם נרגעו קצת הרוחות בחזית שבין הליכוד ביתנו לבית היהודי. להוציא אותה יוזמה מקומית אומללה של פעיל ליכוד שהחליט להציל את העולם על ידי כרזה שממקמת את בנט בגטו, נראה שבליכוד הבינו כי מאבק ראש בראש נגד הכוכב העולה מהבית היהודי פועל כבומרנג. אלא שעד לרגע זה, ולמרות שהם חתומים על הסכם עודפים עם הבית היהודי, נתניהו וחבריו לא מבטאים מחויבות ברורה לקואליציה ימנית- טוב יעשו שרי הליכוד והח"כים הבכירים אם ידאגו שמפלגתם והעומד בראשה יבטאו כבר כעת מחויבות לקואליציה לאומית. לא מן הנמנע שזה גם יעזור לליכוד אלקטוראלית, כי כרגע הנטייה היא לחזק את בנט כמה שיותר גם כדי שבכל מצב נתניהו לא יוכל להסתדר בלעדיו דתית בכלל ולשיתוף הבית היהודי בקואליציה בפרט. לאחר ההתבטאות השנויה במחלוקת של בנט בתכניתו של נסים משעל, נתניהו קפץ להכריז כמוצא שלל רב שמי שקורא לסירוב פקודה לא יהיה שר בממשלתו. מאז לא שמענו אמירה ברורה אחרת מנתניהו או מבכירי הליכוד, למרות שבנט מיהר לחזור בו מדבריו. בינתיים נתניהו פותח ערוץ עם ציפי לבני ורומז על כוונה לשתפה בממשלתו. אפילו האפשרות המקוממת שאהוד ברק ימשיך לשבת על כיסא שר הביטחון (וממילא גם בתפקיד השליט הצבאי העוין של ההתיישבות ביהודה ושומרון) לא הוסרה מעל הפרק. וכך, למרות הרצון להאמין שהאידיאולוגיה והמפה הפוליטית שלאחר הבחירות יעשו את שלהן, לא הוסר החשש שנתניהו יבצע פנייה חדה לאחר הבחירות: ישאיר את הבית היהודי בחוץ, ירכיב קואליציה שהשמאל יתפוש בה מקום מרכזי, ויפתח במסע מזורז להגשמת חזון המדינה הפלשתינית מנאום בר-אילן. מהלך מקומם שכזה חייב להיתקל בהתנגדות חריפה מתוככי הליכוד. טוב יעשו שרי הליכוד והח"כים הבכירים אם ידאגו שמפלגתם והעומד בראשה יבטאו כבר כעת מחויבות לקואליציה לאומית. לא מן הנמנע שזה גם יעזור לליכוד אלקטוראלית, כי כרגע הנטייה היא לחזק את בנט כמה שיותר גם כדי שבכל מצב נתניהו לא יוכל להסתדר בלעדיו. מסתבר שכל עוד בנט מחבק את נתניהו בהתבטאויותיו ונתניהו משיב בכתף קרה, בוחרי המחנה הלאומי מעדיפים לתגמל את מי שמחזק את אחדות המחנה. זאת ועוד: אם נתניהו לא יגלה מחויבות לקואליציה לאומית וינסה ללכת עם השמאל ולהשאיר בחוץ את שותפותיו הטבעיות, אין להוציא מכלל חשבון שאותן שותפות טבעיות יוכיחו לו שגם הן יכולות ללכת עם השמאל ולהשאיר בחוץ דווקא אותו. ומכיוון שאף אחד לא רוצה שזה יקרה, כדאי שבליכוד יקדימו רפואה למכה ויתחילו כבר עכשיו לחזק את הקשר עם מפלגות הגוש הימני-דתי ובראשן הבית היהודי. 3. יש הרבה ערך מוסף למפלגה שמצטרפת לממשלה, אך גם למפלגה שנשארת באופוזיציה יש יתרונות משלה. מפלגת אופוזיציה יכולה, למשל, לזכות בנציגות השמורה לאופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים, או לקבל לידיה את ראשות הוועדה לביקורת המדינה - כפי שנעשה עם אורי אריאל בכנסת היוצאת. ובעיקר, מפלגה שאינה חותרת להצטרף לקואליציה חופשית הרבה יותר להתבטא ולנקוט עמדות על פי מצפונה וללא אילוצים של פוליטיקלי-קורקט. במהלך הדיון הציבורי הסוער על אי-ציות לפקודת גירוש יהודים, ראינו כיצד נפתלי בנט נסוג אל עמדה שרוב הציבור הדתי-לאומי אינו שותף לה. על פי תוצאות סקר שכבר הזכרתי כאן שערך מכון 'מאגר מוחות' עבור כנס ירושלים לפני כשנתיים, 35 אחוזים מהציבור הדתי-לאומי תומכים בסירוב מוצהר לפקודה לעקירת יישובים ביו"ש. 33 אחוזים סבורים שאין לסרב לפקודה אבל גם אין לבצע אותה. רק 32 אחוזים סבורים שיש לציית לפקודה. אינני יודע אם בנט באמת שינה את עמדתו בנושא לאחר המתקפה הציבורית עליו, או שהצהרותיו החוזרות שיש לציית לפקודת גירוש נאמרות בעיקר לצרכים אלקטוראליים. כך או כך, כמי שמחזיק בדעה השוללת ציות לפקודת גירוש, הייתי מעדיף שבנט ייצג את עמדתי, או שלפחות ימעט להתבטא באופן שסותר אותה. מועמדים נוספים ברשימת הבית היהודי שסבורים כמוני נמנעים מלצאת פומבית בעת מערכת בחירות נגד עמדת ראש מפלגתם. כל זה אינו מהווה בעיני סיבה שלא לתמוך בבנט ומפלגתו. תמיכה פוליטית אינה נקבעת על פי נושא אחד, חשוב ככל שיהיה. תפקידם העיקרי של הפוליטיקאים אינו להורות לציבור מה לעשות במצב הנורא בו ניתנת פקודה לעקור יישובים, אלא להשתמש בכלים פוליטיים ולדאוג שלא נגיע למצב הזה. בכל זאת, טוב שיש לנו גם את מפלגת 'עוצמה לישראל' שראשיה חופשיים לבטא את עמדתם הצודקת והמקובלת על רבים בציבור, ולפיה מעל לפקודה לעקירת יישובים מתנוסס דגל שחור ואסור לציית לה. אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הם מהדוברים הרהוטים ביותר של המחנה הלאומי, והיכולת שלהם לבטא את עמדתם בחופשיות ובמעמד של חברי כנסת בהחלט עשויה להשפיע על השיח הציבורי ועל עמדות הח"כים, ולקחת את כל המערכת יותר ימינה. אגב, גם בליכוד יש מועמד אחד שמתעלם משיקולי מערכת הבחירות ומבטא את האמת שלו בלי פשרות. מדובר כמובן במשה פייגלין, שבעיצומה של המתקפה מצד מפלגתו על בנט הביע תמיכה פומבית בזכות הסירוב המצפוני, והשבוע עלה כמנהגו להר הבית ולא נרתע מעימות עם המשטרה. כזכור, הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל תמך באופן עקבי במפד"ל, אך גם כתב לרב מאיר כהנא הי"ד שחשוב שקולו יישמע בכנסת. יש לברך על כך שמפלגת 'עוצמה לישראל' עוברת ברוב הסקרים את אחוז החסימה, ולקוות שאכן קולם של בן-ארי ואלדד ימשיך להישמע בכנסת. 4. חתימתם המשותפת של 15 ראשי מועצות ביו"ש על קריאה להצביע לליכוד היא ביטוי ברור לבעייתיות והמורכבות של פעילות אנשי ההתיישבות במסגרת הליכוד. במשך עשרות שנים מועצת יש"ע נזהרה לא להיות מזוהה פוליטית עם אחת מהמפלגות. ברור למדיי שלפחות בחלק מהרשויות המקומיות ביו"ש רוב הציבור אינו מזדהה עם קריאת ראש הרשות להצביע מחל ואינו מתכוון להיענות לה. הנימוקים שנכתבו בזכות ממשלת הליכוד ופועלה מדלגים בקלילות על סוגיות כואבות כמו ההקפאה, הרס מגרון וגבעת האולפנה והרפיסות מול החונטה המשפטית, ובעיקר אינם מסבירים מדוע לא להצביע יותר ימינה מהליכוד. יש להניח שלפחות חלק מראשי המועצות חתמו על המכתב בעל כורחם, לאחר שמרביתם הפכו במהלך השנים לחברים רשמיים בליכוד ובמוסדותיו. מסתבר גם שההצטרפות הזאת לליכוד פתחה בפניהם דלתות במשרדי הממשלה וסייעה להם לפתח את היישובים ולפעול למען התושבים. ואחרי הכול, נראה שאם מחיר ההצטרפות לליכוד הוא הזדהות פוליטית וכתיבת קריאות פומביות שנויות במחלוקת מהסוג הזה, מוטב שראשי הרשויות ייקחו צעד אחורה וישאירו את החברות הפעילה בליכוד לדמויות כמו משה פייגלין או שבח שטרן, שאינם נחשבים לנציגי הציבור ביישובים ולמי שמדברים בשמו. הציבור שבחר בראשי המועצות לא התכוון שהם ישמשו כלי בידי הליכוד בתחרות שלו על קולותיהם מול הבית היהודי. פורסם בעיתון בשבע.
