בזמן הקצר שנותר עד לבחירות, יגבירו המפלגות השונות את מאמציהן, לבלבל את הבוחר הציוני-דתי ולמכור לו חזות מזוייפת, של שוחרות טובת הציבור הציוני דתי ועמדותיו. בימים הספורים שלפנינו, הם יעשו הכל כדי לגנוב דעת וקולות, לפזר שקרים והבטחות, לסמוך על זכרונו הקצר של הציבור, להתל בו ולנהל לנגד עיניו המשתאות נשף מסכות אחד גדול. מה הן לא יעשו, המפלגות מימין ומשמאל, לזכות בקולותיו של המצביע הציוני-דתי? קודם כל, הן שיבצו ברשימותיהן דתיי-מחמד, לאמור: ראו אותנו שגם אנו כשרים לבוא בקהל הסרוגים. הרב שי פירון וד"ר עליזה לביא שובצו במקומות בכירים ברשימת 'יש עתיד'; חילי טרופר נדחק למקום ה-24 ברשימת העבודה, בלתי ריאלי אמנם, אבל בכל זאת בעשיריה השלישית; אלעזר שטרן, גדול המטיפים ל'שירות לכל', הוצב במקום ה-4 ברשימת 'התנועה' (אבל 2 מקומות לפניו מוצב גדול הסרבנים בצה"ל אלוף (מיל') עמרם מצנע, שבמלחמת לבנון הראשונה, בהיותו מפקד פו"ם, גילה בעודו לובש מדים, סרבנות פסיבית ומחאה פוליטית כנגד מדיניות שר הבטחון ופרש מהצבא); ו-6 סרוגים פוזרו ב-35 המקומות הראשונים ברשימת הליכוד-ביתינו (אף אחד מהם לא בעשיריה הראשונה): זאב אלקין (14), ציפי חוטובלי (15), יולי אדלשטיין (18), דודו רותם (22), משה פייגלין (23) ושמעון אוחיון (31). מישהו באמת מאמין שהסרוגים הללו באמת יעשו את העבודה? מי, בעצם? שי פירון ואלעזר שטרן? ששת סרוגי הליכוד? אותם שלא מנעו במילימטר את עוולות הממשלה היוצאת? אפילו מחווה סמלית כמו אישור אוניברסיטת אריאל, הם לא קיבלו, אלא רק ברגע האחרון (מפליא שרק השבוע כינס שר החינוך את המל"ג לאישור המהפך באריאל), ועדיין דו"ח לוי מעלה אבק במגירות לשכת ראש הממשלה. תיאטרון האבסורד הפוליטי במיטבו. מי ערב לנו שיום אחד אחרי הבחירות יתברר שנתניהו לא יפעל, באין בלמים ואיזונים לימינו, כפי שנהג אחרי בחירות 2009, כשצירף את מפלגת השמאל העבודה לממשלה והעניק למנהיגה אז אהוד ברק כוח עצום להתעמר מסיבות פוליטיות בלבד במתיישבי יו"ש? ואחרי כל זה, הם טוענים בהומור ירחמיאלי, ש"דתי לאומי מצביע ליכוד". למה, מה? למה שיצביע ליכוד? בגלל מינויו של פרופ' דני הרשקוביץ לתפקיד שר החלל? מפני שלא צומצם שכר הלימוד באולפנות ובישיבות הציוניות? משום שרוסנה התעללותם האכזרית של שר הבטחון והמינהל האזרחי במתיישבים? למה בדיוק? איך יכול דתי לאומי להצביע למפלגת הליכוד שאינה דתית (ולפעמים אפילו אנטי) ואינה לאומית (ולפעמים גם אנטי לאומית)? רק בגלל שהליכוד ממוקם ימינה מהשמאל? רק זה אמור להפוך את הליכוד לדתי ו/או לאומי? אסור להתבלבל זכותן של המפלגות למיניהן לפזול לעבר הקול הסרוג. מותר לשקול את אמירותיהן, אבל אסור להתבלבל ולהיסחף אחרי הרעש והצילצולים וכל הפירוטכניקה הצבועה. מחמת קוצר המקום לא נתייחס לחיזוריהם של העבודה, התנועה ויש עתיד, שממילא אין לאף אחת מהן סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה. אבל חובתנו לבחון מה יקרה למיגזר הציוני-דתי לאחר ה-22 בינואר, לאמור: איזו ממשלה יקים בנימין נתניהו, מבין האופציות העיקריות: נתניהו עם כל השמאל (כפי שנהג שרון בממשלתו שכיהנה בין מארס 2001 לפברואר 2003 מבלי לשתף בה את הציונות הדתית); נתניהו עם הימין; או ממשלת גם וגם. לנוכח הסיכוי שנתניהו יעדיף לכונן ממשלה עם השמאל, ולהותיר בחוץ את 'הימין הקיצוני' (כלומר, את רשימת הבית היהודי שהפכה לפתע, בפי דוברי השמאל האמונים על אמנות ההכפשה, לימין קיצוני), ועל רקע ביצועיו ומחדליו של נתניהו בעבר, צריך להבין, שממשלת נתניהו-שמאל, תהיה ממשלה בהנחיית העל של חיים רמון, איש המפצים הכושלים, שכבר הרס הרבה מאוד בחייו. רמון עצמו אמנם אינו רץ לכנסת, אבל רוחו ותפיסתו המדינית מעניקים השראה לרשימות השמאל (המתחפשות למפלגות מרכז). לא צריך הרבה דמיון כדי להבין לאן תוביל ממשלת נתניהו-רמון. על סדר יומה תעמוד סוגיית ההכרה במדינה פלשתינית שתהפוך מיידית לחמסטאן, וביצוע התנתקות 2. אל תגידו שזה לא יקרה, ואל תגידו לא ידענו, לא שמענו. נתניהו כבר היה, עם כמה מחבריו לליכוד, בסרט הזה של גירושים ועקירות: הוא הצביע ללא ניד עפעף (כך אמר בתום ההצבעה לח"כ אורי אריאל) בעד ההתנתקות מגוש קטיף, וסיכל בשנת 2012 את הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב, למניעת הרס בתים קיימים, גם אם נבנו על קרקע שהוכרה בדיעבד בבעלות פלשתינית, תוך מתן פיצוי הולם לבעלים. ההסדרה וההתנתקות תזכורת: בהצבעה בנושא ההתנתקות ב-16 בפברואר 2005, תמכו מרבית ח"כי הליכוד – אוי לאותה בושה! - בחוק ההתנתקות. מבין 36 ח"כי ליכוד, הצביעו 19 בעד ההתנתקות (ובכך סיפקו רוב מוחץ ל-61 תומכי ההתנתקות משמאל), ורק 17 היו נגדה (ובס"ה 38 ח"כים). בין תומכי ההתנתקות המזוויעה היו ארבעה שעדיין מבקשים את קולותינו, בטענה הנואלת ש'דתי לאומי מצביע ליכוד': בנימין נתניהו, לימור לבנת, ישראל כץ וצחי הנגבי. על מה בדיוק הם מבקשים שכר? כדבר הזה קרה גם בכנסת היוצאת. לפני 6 חודשים נדונה הצעת חוק ההסדרה שיזם ח"כ זבולון אורלב, לפיצוי בעלי מקרקעין ערבים, אם יתברר שעל אדמות הרשומות על שמם נבנו בתים. היוזמה, שתואמת את המוסר היהודי ("תקנת השבים"), נועדה להציל מהריסה את מיגרון וגבעת האולפנה, ויישובים נוספים במעמד דומה (שצפויים להריסה לאחר הבחירות). אבל 69 ח"כים הצביעו נגדה, בעד ההרס, ובהם כל ח"כי השמאל, ח"כים שהמשטמה מדברת מגרונם כמו חנין זועבי, איברהים צרצור ומוחמד בראכה, וגם חלק מח"כי הליכוד, ישראל ביתנו ויהדות התורה. הנה רשימת ח"כי המפלגות הלאומיות כביכול, שנתנו ידם להרס: בנימין נתניהו (שבתחילה טען כי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, אך עד מהרה זיגזג וכפה על שריו הצבעת נגד), אביגדור ליברמן, יצחק אהרונוביץ, גלעד ארדן, משה יעלון, לימור לבנת, אורלי לוי-אבקסיס, סופה לנדוור, חמד עמאר, כרמל שאמה-הכהן ויובל שטייניץ; ומיהדות התורה - משה גפני ואורי מקלב. נתניהו ולבנת אף הצביעו פעמיים בעד גירוש והרס, פעם ב-2005 ופעם ב-2012. הייתם נותנים לידיהם את ההגה בפעם השלישית, מבלי להציב לצידם, מתוך אחריות לאומית, בלמים ואיזונים? העובדות כשלעצמן בשבוע וחצי שנותרו עד ליום הבוחר, נזכור ולא נשכח. עובדות בלבד. לא התפארויות שווא והבטחות רשומות על הקרח. והעובדות על תיפקודה של הממשלה הלאומית, מדברות בעד עצמן: ההכרזה (ז'בוטינסקי, מי יגול עפר מעיניך?) בדבר 'שתי מדינות לשני עמים' בא"י המערבית (שציפי חוטובלי ניסתה להציגה כ'טקטיקה בלבד' וכעבור יום הוכחשה בטענה שזו אסטרטגיה נטו); הקפאה אכזרית של הבניה לא רק ביו"ש אלא גם בירושלים, מהלך אנטי לאומי חמור ברוח גזירות 'הספר הלבן' המנדטוריות, ששום מפלגת שמאל לא העזה לאמץ; ניהול מגעים עם הנשיא אסאד לנסיגה מהגולן; כניעה מבישה ל'דת המשפט'; מינויים של שופטים לביהמ"ש העליון בשיטת חבר מביא חבר ומינויו התמוה של ויינשטיין לתפקיד רב ההשפעה, היועהמ"ש לממשלה; התקפלות נואלת בפני מעללי הוואקף המשמיד בשיטתיות כל סממן יהודי וישראלי בהר הבית, תוך כדי שלילה גזענית של חופש דת ופולחן ליהודים באתר המקודש ביותר ליהדות, ותוך התפארות שווא כוזבת כי ממשלת הליכוד מבטיחה חופש דת ופולחן לכל הדתות (וזה בעצם די נכון, אם לא סופרים את דת ישראל), וממש באחרונה הקפאת המשך הפעילות לבניה בשטח E1. מי ערב לנו שיום אחד אחרי הבחירות יתברר שנתניהו לא יפעל, באין בלמים ואיזונים לימינו, כפי שנהג אחרי בחירות 2009, כשצירף את מפלגת השמאל העבודה לממשלה והעניק למנהיגה אז אהוד ברק כוח עצום להתעמר מסיבות פוליטיות בלבד במתיישבי יו"ש? מי יתקע לידינו שגם הפעם לא יזמין את ברק, על מנת שיהיה לו לשמאלו שר בטחון לעומתי? או אולי את בני בגין, שגם מאחוריו התנהלויות מביכות (למשל, התנגדותו האכזרית ב-15.11.09, בוועדת השרים לחקיקה, יחד עם שרי הימין יצחק אהרונוביץ ודן מרידור, להענקת יחס של חמלה על נערים ונערות מתנגדי ההתנתקות, ע"י החלת דין רציפות על הצעת חוק חנינת מתנגדי ההתנתקות)? כשהבוחר יתייחד עם מצפונו בקלפי, הוא אמור להבין שנפלה לידיו הזדמנות נדירה להכריע בין תפיסת העולם הרמון'ית לזו של נפתלי בנט, ולתרום חלקו לעיצוב דמותה של הממשלה ה-33 בתולדות מדינת ישראל. הבוחר הנבון זכור יזכור, כי חובה ללמוד מנסיון העבר, וכי רק מזוכיסט מצביע נגד עצמו.
