לפני שלוש שנים החליט שר הביטחון אהוד ברק, בהמלצת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, להפסיק את מסגרת ההסדר בישיבת הר ברכה. בכך הפכה הישיבה לישיבה גבוהה ללא מסלול שירות צבאי. הסיבה: הבעת עמדתי התורנית כי חייל שקיבל פקודה לגרש יהודי מביתו שבארץ ישראל צריך לסרב פקודה. לא כאן המקום לבאר את הצדק שבעמדה זו. בכל אופן, גם מי שחולק על כך וסבור שצריך לקיים פקודה שכזו ואף להעניש את מי שמסרב לה, ראוי שלכל הפחות יכבד עמדה זו שהיא עמדתם של גדולי תורה שהם רבותיי, ואני בסך הכל משתדל להמשיך בדרכם. כאשר הצמרת הביטחונית מנסה לכפות את עמדתה ולקבוע מה מותר לרב לומר ומה אסור, היא בעצם קובעת שכל האמת והמוסר בידה, ואין לרב חירות לחשוב ולהתבטא. זהו דבר שאינו נסבל כלפי שום אדם, קל וחומר כלפי מי שתפקידו כרב מחייב אותו לבטא עמדה תורנית לפי מיטב הכרתו וללא משוא פנים. אבל ברק ואשכנזי הציגו את עצמם כנושאי דגל המוסר, הציונות והחוק, ובשם כך החליטו לשלול את מסלול ההסדר מישיבת הר ברכה. בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה ב'פרשת הרפז' מתברר שאותה צמרת ביטחונית נהגה בעצמה בשחיתות שלא היתה כדוגמתה, וממילא מתברר מה היה טיב שיקול דעתם וטוהר כוונתם בדברם גבוהה נגדנו. 'פרשת הרפז' התרחשה בחודשים שלאחר הוצאת הישיבה מההסדר. תשתית מוסרית רקובה כאשר התשתית המוסרית רקובה לא נותר אלא להיאחז בחוק הפורמלי, בצורך לקיים פקודות. לכן לא פלא שדווקא אנשים מושחתים אישית, שמוכנים לסכן את הביטחון הלאומי כדי לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם תוך שימוש בכל דרכי השקר, הזיוף, המרמה וההסתה - התאמצו כל כך להטיף מוסר על החובה לשמור על החוק והפקודות. מבחינתם זהו הקש המוסרי שבו הם נאחזים כדי לתת איזשהו ערך לתפקיד שלהם. הנה עוזרו של הרמטכ"ל, אל"מ ארז וינר, טען להגנתו שכל הדברים הגובלים בפלילים שבהם הוא נחשד נעשו על פי פקודה, ולכן אין בו אשם. אמנם מבקר המדינה לא השתכנע מהטיעון המוזר הזה, אלא המליץ ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית נרחבת נגד כל המעורבים. הפקודות אינן יכולות לטהר את שרץ השחיתות, כמו שאינן יכולות לטהר פעולת גירוש יהודים מארצם, כאשר הסיבה היחידה לכך היא שהם יהודים. קל וחומר כאשר פקודה זו הוטלה על חיילים שהתגייסו כדי להגן על עמם וארצם ולא כדי ללחום בבני עמם, ואף פקודות הצבא העקרוניות אינן מתירות להשתמש בחיילים נגד אזרחי המדינה. אילו היה לנו כאן בית משפט נורמלי, הוא היה מגן על החיילים מפני פקודות בלתי מוסריות שכאלה, וגם על האזרחים מפני אפליה על רקע לאומיותם היהודית. מי שמערכת ערכיו חלולה אינו יכול להבחין בין סירוב פקודה ללחום באויב, שפוגע בתשתית קיומו של הצבא, לסירוב פקודה לגרש את בני עמו, שמבטא רמה מצפונית נעלה, שכן מדובר על סירוב לפקודה שאינה צריכה להיות מוטלת על חייל במדינה דמוקרטית מוסרית. שורשיה של השחיתות השחיתות הזו לא התחילה באישים הללו - עובדה היא שכל המטכ"ל כמעט היה מעורב במישרין או בעקיפין בכל מסכת הרמייה וההתנכלויות ההדדיות. השחיתות החלה בכרסום בהכרה המוסרית בזכותו של העם היהודי על ארצו, ובחובתו של הצבא להגן על בני עמו וארצו ולהכות ולנצח את הקמים עליו. כאשר מטרתם המעודכנת של ראשי הצבא אינה ללחום באויבים, אלא לקדם תהליך מדיני עם אנשי דמים ומרמה, טרוריסטים בקנה מידה עולמי כערפאת וחבר מרעיו - אזי כל מושגי הטוב והרע מתערבבים, ואת מקום המוסר והצדק תופסים ערכי הציות העיוור לפקודות. במקום לנצח את האויב, המטרה כעת היא למצוא חן בעיני התקשורת והמנהיגות הפוליטית בעולם. דברי שבח ממנהיגי המערב חשובים יותר מביטחון המדינה ויישוב הארץ. וכך נוצרים מושגים כמו 'קרבנות השלום', כאשר השלום כתוב בעיתון בלבד ואילו הקרבנות קבורים בבתי העלמין. ובאין חזון וערכים ממשיים, קידום הקריירה בצבא ובאזרחות הפך להיות מטרתם העיקרית של הקצינים הבכירים. לשם כך עדיף שלא ליזום שום פעולה, לא להקדים רפואה למכה, להשתתף בזריית חול בעיני הציבור על הזיות שלום עתידי ולקדם בצבא סדר יום חילוני, כי ברגע זה נדמה להם שזה מקדם אותם יותר. וכאשר מתרחשת איזו פעולה ביטחונית, לדאוג בעיקר שבוועדת החקירה ייצאו טוב, ואם יש אשם, שייפול על הש"ג שנקלע לשם בטעות. נחמה נותרה לנו בכל אותם אנשי מופת, חיילים וקצינים מהדרג הזוטר והבינוני, שמוכנים באמת לחרף את נפשם על העם והארץ, אבל את הערכים שמניעים אותם לכך ספגו בבית הוריהם ולא מראשי הצבא. התיקון השורשי כדי לטהר את הקצונה הבכירה מהשחיתות, צריכים הממשלה וראשי מערכת הביטחון להגדיר שוב את מטרותיו של הצבא: להגן על העם ועל הארץ. לחזור ולהזכיר שאין בעולם עם שזכויותיו על ארצו מבוססות כזכויותיו של העם היהודי. זה מתחיל בציווי האלוקי מהתנ"ך שאותו כל העולם מכיר; נמשך בזכויות היסטוריות על ארץ אבותינו שמעולם לא היה עם שטען שהיא ארץ מולדתו; ועובר לזכות מוסרית טבעית, הקובעת כי לאחר שהעם היהודי הסכים לחלוק את הארץ עם הערבים שהתגוררו כאן, שרובם היגרו אליה במאה וחמישים השנים האחרונות, והערבים סירבו לכל ההצעות הללו ובסדרת מלחמות התאמצו להשמידנו, אין להם יותר שום זכות לבקש פשרה. בנוסף לכך, בעקבות הזיות השלום של אנשי השמאל, התברר שהערבים אינם מוכנים לפשרה, אלא לכל היותר הם מוכנים לאחז את עינינו כדי לקבל ללא מלחמה חלקים מארצנו ומימון כספי נדיב, ואחר כך ימשיכו להילחם בנו על השאר. ואם ישאלו, ומה נעשה שיש עדיין אנשי שמאל שמאמינים בתום לב שצודק וגם אפשרי לעשות עם האויבים שלום גם בלי שיביעו חרטה על כל מעשי הרצח והאיבה? אכן, על כך לצערי אין לי תשובה מנחמת. כל זמן שלאישים אלו תהיה השפעה, נצטרך לסבול את כל תחלואי החולשה המוסרית שמביאה לשחיתות, לפיגועים ולמשברים ביטחוניים. כלומר נצטרך להמשיך להתמודד עם 'קרבנות שלום' בנפשות ובערכים. בנפשות - אלו החללים הקדושים, ובערכים - היינו השחתת העקרונות המוסריים והצדק הטבעי וההיסטורי.
