אם ניזכר בקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, נראה כי היא היתה שונה מבחינות רבות מהקדנציה השנייה שלו שמסתיימת בימים אלו. אחד הנושאים המרכזיים ביותר לדעת רבים הוא נושא יציבות הממשלה, מה שקרוי בשפה דמוקרטית מודרנית- "משילות". מדוע הסיבוב הראשון של נתניהו היה הרבה פחות יציב והסתיים בקול ענות חלושה לאחר שלוש שנים בלבד? הסיבה היא לעניות דעתי האידיאולוגיה הימנית-לאומית שהציג נתניהו לאורך אותה תקופה. הסיסמאות שחזרו על עצמן שוב ושוב דיברו על דרישה מהפלסטינאים להדדיות, "אם הם ימגרו את הטרור ויכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית אז נתקדם במשא ומתן המדיני וכ"ו". לא היתה לו בעיה להקפיא את הסכם אוסלו ולהניח אותו בצד. למעט הסכם וואי שוויתר על השליטה הביטחונית בחברון, למעשה התהליך שהחל בימי ממשלות רבין ופרס לא ממש התקדם (לא באתי להמעיט בנזק של הסכם חברון, אלא רק לציין שהוא חריג שלא מעיד על הכלל). התוצאה של התנהלות ראש הממשלה היתה תקיפה תקשורתית בלתי פוסקת מעל דפי העיתונות והרדיו. "האליטות" כלשונו של נתניהו, לא הניחו לו לרגע ונדמה היה שפרשה רודפת פרשה (ראה ערך 'בראון-חברון'). בסופה של מלחמת התשה בתקשורת/בפרקליטות/במשטרה וכ"ו, נתניהו הפסיד וסולק מראשות הקואליציה לטובת אהוד ברק. אין ספק שכאשר נתניהו התיישב מחדש על כסא ראש הממשלה לפני כארבע שנים, הוא היה נחוש בדעתו להוכיח לכולם שהוא למד והפנים היטב את הלקח מהסיבוב הראשון. ארבע שנים בהן הוא מאפשר לברק כשר הביטחון להתעלל במתנחלים כאוות נפשו, מכריז על תמיכתו במדינה פלסטינית, ועל הדרך מפנה את מיגרון וגבעת האולפנא, לא השאירו בידי יריביו מהשמאל שום תחמושת אפקטיבית. זו הסיבה שהיה חשוב לו לשמר את ברק בתפקידו, גם כשייצג חמישה מנדטים בקושי. בעקבות כישלון אוסלו, מרבית אזרחי ישראל אינם רואים באופק הקרוב הסכם שלום כלשהוא עם הפלסטינים- למעט ציפי לבני ועמיר פרץ, ואפילו ברק שהסב לשולחן הממשלה בארבע השנים האחרונות ויחימוביץ' שמקווה לעשות זאת בארבע השנים הבאות, מבינים זאת (לא במקרה יאיר לפיד ושלי יחימוביץ' מתמקדים רק בנושאים החברתיים-כלכליים ולא מדברים על הנושאים המדיניים במהלך מערכת הבחירות). אם נתניהו הצליח ליישם את הנוסחא שמאפשרת לו לשלוט ללא עוררין במדינה, אין סיבה שהוא יסטה ממנה לאחר הבחירות הקרובות. למעשה, אין שום משמעות לכמות המנדטים שיקבלו הליכוד ביתנו, מפלגת העבודה או שאר המפלגות התוצאה הברורה של התנהלות נתניהו היתה יציבות שלטונית שלא נראתה כמוה עשרות שנים בארץ, וסיום קדנציה מלאה של ארבע שנים. יתירה מזו, מפלגות המרכז והשמאל אינן מצליחות להעמיד מועמד/ת אלטרנטיבי שאפילו יאיים בדגדוגים על מעמדו האיתן של נתניהו, גם לאחר הכרזת אריאל כאוניברסיטה, או ביקורים של ילדי ישראל בחברון. מה המסקנה העגומה שלי מהתיאור לעיל? שאם נתניהו הצליח ליישם את הנוסחא שמאפשרת לו לשלוט ללא עוררין במדינה, אין סיבה שהוא יסטה ממנה לאחר הבחירות הקרובות. למעשה, אין שום משמעות לכמות המנדטים שיקבלו הליכוד ביתנו, מפלגת העבודה או שאר המפלגות. התוצאה היא שגם הפעם השותפה המרכזית והחשובה שלו בממשלה תהיה כמובן - מפלגת העבודה. הוא קודם כל יפנה אליה ויציע לה תיקים בכירים שהיא לא תוכל לסרב להם (לא שר אוצר). בשלב הבא הוא יצרף את 'השותפות הטבעיות'- ש"ס ואגו"י. אח"כ הוא יפנה ללפיד, ולבסוף אולי גם ללבני. מי לא הוזכר עד עכשיו? ניחשתם נכון - הבית היהודי. את הבית היהודי, המפלגה היחידה שמעמידה אלטרנטיבה מדינית לנתניהו הוא ישאיר באופוזיציה (על עוצמה לישראל כמובן אין מה לדבר). "משהו חדש מתחיל"? כן. לראשונה יו"ר האופוזיציה בכנסת ישראל יהיה ממפלגת הבית היהודי (אלא אם כן בנט יעדיף להיות שר המדע והחלל). נדמה לי שגם ההתקפות על הבית היהודי במערכת הבחירות מובנות יותר בהקשר הזה. נתניהו רוצה לבדל את עצמו מ'הקיצוניים הימניים', בין אם מדובר בעוצמה לישראל, באיחוד הלאומי בגלגולו הקודם, או בבית היהודי הנוכחי. הוא שואף לממשלה רחבה ויציבה, גם על פי הצהרותיו, ואין לו בעיה עם הדעות המדיניות של חבריה. הוא תמיד יוכל להתחבא מאחורי הגב של אחרים שיקבלו את ההחלטות שיפגעו בהתיישבות, כפי שעשה עם ברק. לכן הוא גם פחות מוטרד אם בעקבות ההתקפות על בנט, חלק מהמנדטים של הליכוד יזלגו לבית היהודי - בכל מקרה הוא לא בונה עליהם לקואליציה בראשותו. אני לא יודע האם עדיף לבית היהודי להמליץ לנשיא על יחימוביץ', אבל נדמה לי שלא כדאי להם למהר לתת את תמיכתם לנתניהו, אחרת הם יגלו כמו שגילה כצל'ה בהרכבת הממשלה הקודמת, שהליכוד טוען שהם רוצים רק את משרד השיכון ולצערם הוא כבר תפוס. לפני סיום, הייתי ממליץ לכולנו לא להתרגש מההצהרות של ראשי המפלגות השונות. לא אתפלא אם ההודעה של יחימוביץ' שלא תשב בממשלה של נתניהו הגיעה בעצה אחת איתו בכדי לחזק אותה בגוש השמאל אל מול לבני, שככל הנראה תישאר שוב מחוץ לקואליציה. מדוע שיחימוביץ' תשב בממשלה בראשות נתניהו? מאותה סיבה שפרץ וליברמן ישבו תחת אולמרט, וברק ישב תחת נתניהו: כי פוליטיקאי חייב יכולת השפעה מתוך הממשלה בכדי לשרוד, וגם יחימוביץ' מבינה שלהעביר חוקים מהאופוזיציה זה נחמד, אבל לא יכול להחזיק מעמד יותר מסיבוב אחד. אז מה אתה מציע לעשות עם תמונת המציאות הפוליטית הפסימית שציירת לנו, אתם שואלים? אני מציע שלושה כיווני חשיבה ועשייה, ומן הסתם ניתן לחשוב גם על אחרים: א. קודם כל, לא להצהיר מראש שהבית היהודי מתכוון להמליץ על נתניהו לנשיא (ובוודאי שלא לפרסם תמונות משותפות איתו). לנסות לשמור קלפי מיקוח למשא ומתן הקואליציוני ואולי גם לדרוש התחייבויות כתובות בנוגע להרכב הממשלה/קווי היסוד שלה לפני שממליצים עליו (אם הדבר אפשרי). ב. להיות מודעים למחשבות שעומדות מאחורי המהלכים הפוליטיים, למעֵט בהכרזות על תפקידנו החשוב בממשלה העתידית, להנמיך ציפיות ולא להיות מופתעים כל פעם מחדש מצורת ההתנהלות של נתניהו. ג. לבסוף, להתרגל לעובדה שגם מפלגה גדולה וראשות האופוזיציה הם כר נרחב לפעולות חשובות בכנסת ובוועדות. במקביל, להימנע מתקיפות של נתניהו והליכוד (שלא יעזרו בכל מקרה), אבל כן להסביר להם ולציבור הרחב, מדוע הפניית עורף למפלגת הבית היהודי זו התכחשות לאידיאולוגיה, למצע ולקהל המצביעים של הליכוד, וכי צירופה לקואליציה עדיף גם במחיר של איבוד מספר מנדטים.
