הפריצה הגדולה של יאיר לפיד היא תוצאה של מעבר מצביעים מימין.

הפרשנים בטלוויזיה מיהרו לקרוא לזה "מהפך", אבל המעבר הזה הושג כתוצאה מטשטוש אמיתי או מזויף של כוונותיו של לפיד. לפיד פתח את מסע הבחירות באריאל והצניע את דעותיו המובהקות בנוגע לעתיד יו"ש לאורך כל הקמפיין, ובכך גרם לאנשי ימין רבים להצביע עבורו לאחר שגרם להם להירגע בנוגע לכוונותיו המדיניות. התקשורת שיתפה פעולה עם הטקטיקה, ולא נגעה בעובדה שהוא וחלקים חשובים מרשימתו הינם בעלי השקפה שמאלנית בולטת.

עדר פרשני השמאל בתקשורת, שהבליטו כל אמירה קיצונית בעברם של אנשי "הבית היהודי", הסתירו את האמירות הבעייתיות של לפיד ואנשיו ואיפשרו לו להצטייר כ"מרכז". זהו בדיוק התרגיל של ברק ורבין בבחירות 1999 ו-1992. רבין אמר שלא יהיה מו"מ עם אש"ף ולא נרד מהגולן, גם לעת שלום, וברק הכריז שעפרה ובית אל יישארו תמיד בידנו וירושלים לא תחולק. כשהגיעו לשלטון, הפרו את התחייבויותיהם ונשאבו לתוך החור השחור של הנסיגות והויתורים במקום לפתור את הבעיות הפנימיות שבהן הבטיחו לטפל.

בפני לפיד עומדת כעת אותה ברירה. הוא יכול להיכנס לממשלה ולהשפיע באופן מכריע על שינוי סדר יום כלכלי חברתי, שוויון בנטל, שיפור מעמד הביניים ויתר ההכרזות הגדולות מהבחירות. לצורך כך עליו לנטוש את המחלוקת הישנה ולזנוח את האובססיה של הנסיגה מיו"ש. האמת היא שהמציאות תומכת בגישה כזו, כי כיום, בניגוד לימי ברק ורבין, אין אפילו אשליה של "פרטנר" והעולם הערבי קורס אל תוך עצמו ואינו מסוגל לגבות אפילו מראית עין של שלום. אם יתעקש לפיד לדחוף לכיוון של צעדי נסיגה ביו"ש, יבעיר מחדש את "הפוליטיקה הישנה" של הויכוח ימין-שמאל, ימוטט את הממשלה השברירית שאולי תקום וישים לאל את יישום כל הבטחותיו.
אדם סביר, משנוכח שטעה, משנה כיוון ונמנע מלחזור על טעותו. לא כן נתניהו. הוא החל במסע פרוע של הכפשות, השמצות ועלילות על אנשי רשימתו של בנט ושרף את עצמו מיידית אצל קהל הבוחרים שאת אמונם ביקש, לכאורה, לקנות. במקביל, הוא הקפיד שלא לפגוע בלפיד, למרות שלא היה חסר לו חומר.

בנימין נתניהו שבר הפעם את שיאי התמחותו משכבר הימים, גולים עצמיים. אין פסול בתחרות ובמאבק על כח פוליטי בתוך גוש הימין, אך לאופן ההתנהלות של נתניהו אין הסבר הגיוני. הטעות הראשונה היתה ניצול אמירתו של בנט על סירוב הפקודה. ההתנפלות עליו התפרשה בקרב קהל בוחרי הימין האידיאולוגי כלא פחות ממסע לגיטימציה לפקודת גירוש נוספת, והיא עלתה לליכוד מיד באבדן קולות לטובת בנט.

אדם סביר, משנוכח שטעה, משנה כיוון ונמנע מלחזור על טעותו. לא כן נתניהו. הוא החל במסע פרוע של הכפשות, השמצות ועלילות על אנשי רשימתו של בנט ושרף את עצמו מיידית אצל קהל הבוחרים שאת אמונם ביקש, לכאורה, לקנות. במקביל, הוא הקפיד שלא לפגוע בלפיד, למרות שלא היה חסר לו חומר.

לא היתה בעיה להציג את לפיד ויעקב פרי כנציגי המאיון העליון, מיליונרים הרחוקים שנות אור ממעמד הביניים הנאנק תחת עול המשכנתאות. היה קל מאד לחשוף את לפיד, בעל העבר הצבאי המפואר בעיתון "במחנה", שלא עשה דבר בחייו פרט לכתיבת טור והנחיית מהדורות חדשות, ולהציגו כמי שאינו כשיר להנהגה. אפשר היה ללעוג לו כג'ובניק שמעולם לא סחב אלונקה על רקע המודעות שלו על מי יישא את האלונקה, אפשר היה לחשוף אנשים ברשימה, כמו יעל גרמן, שהם אנשי מר"ץ, לא היתה בעיה להציף את דבריו של עופר שלח לאחר אירוע המרמרה ש"ידיה של השייטת מגואלת בדם אזרחים" ולהציגו כשמאלן קיצוני הזוי וסייענה, בעקיפין, של חנין זועבי, ובכך להרוס את הלגיטימציה של רשימת לפיד.

במקום זה בחר נתניהו במסע הכפשה מלוכלך ושקרי בנוסח אמנון אברמוביץ', שהציג את הרב ליאור כפוסק של בנט (הרב ליאור בכלל תמך בגלוי ב"עוצמה לישראל"), הציג את אל"מ מוטי יוגב, האדם המתון והעדין ביותר, כהזוי, שיקר בנוגע לדבריה של אורית סטרוק, שאמרה שיש לגבות תג מחיר משפטי מכל חייל ושוטר עבריין ואלים, אמירה מהתקופה שצמד המילים "תג מחיר" עדיין לא היה מקושר לשריפת מסגדים, והשיא היה ניסיון החיבור המתועב מצד הליכוד בין בנט ליגאל עמיר.

התוצאה היתה כפולה. הליכוד הפסיד קולות לבנט וכל המתלבטים בין לפיד, בנט והליכוד החליטו לטובת לפיד. ללא ספק תרמה מערכת היחסים בין בנט לשרה נתניהו לבחירת הקו התמהוני הזה, אך אי אפשר להאשים את שרה בכל איוולת של בעלה. נתניהו מעוניין היה בחיזוקו של לפיד ובהליכה לממשלה ללא חלק מהשותפים הטבעיים שלו בימין, אך הוא שיחק באש ונכווה קשות, ובמו ידיו הוביל למצב שקשה מאד יהיה להקים ממשלה יציבה שתוכל להתמודד על היעדים הגדולים והכבדים העומדים בפנינו.

כעת נוצר מצב שבו ניתן בקושי להקים ממשלה יציבה שגרעינה יהיה הליכוד, לפיד ובנט. יתכן שש"ס תבלע כמה צפרדעים ותצטרף. התנאי היחידי ליציבות הוא להניח בצד את האובססיה הפלשתינית. כל ניסיון להתקרב לויתורים יפרק את החבילה בליכוד ובבית היהודי.

עוד היבט. מי שמבין שמסירת יו"ש משמעותה סופה של מדינת ישראל, עשוי דווקא לשאוב עידוד מתוצאות הבחירות. ברק חוסיין אובמה נמצא בתחילת הקדנציה השניה, כשאין לו יותר מה להפסיד כלומר בקטע הזמן המסוכן ביותר עבורנו. בעוד שממשלה ישראלית חזקה, הקורסת תחת הלחץ שלו, עלולה היתה להיות בעלת יכולת להעביר "ויתורים כואבים", לממשלה חלשה ובלתי יציבה אין את היכולת לעשות זאת. אם הבחירות הבאות תהיינה בעוד שנתיים, תקום הממשלה הבאה בסוף הקדנציה של אובמה, בתקופה שיהיה "ברווז צולע".

לפעמים חולשה היא כוח.