אילו הייתי אחד ממצביעי "הבית היהודי", לא הייתי חש בטוב היום. לא, לא בגלל "פרשת סלומיאנסקי". זוהי פרשה שעודנה צריכה להתברר. היא אמנם מעיבה על מספר 2 במפלגה, אך גם על מספר אחד, הגם שטרם נאמרה בה המלה האחרונה. ח"כ סלומיאנסקי מכחיש את כל החשדות נגדו. נמתין אפוא ונראה. אם הייתי אחד ממצביעי "הבית היהודי", לא הייתי חש בטוב היום בגלל התנהלותו של היו"ר נפתלי בנט. זאת על שום הדרך שבה הוא פועל בשדה הפוליטי מאז נודעו תוצאות הבחירות, שבהן יורשתה של המפד"ל (בצירוף האיחוד הלאומי) עלתה בחזרה ל-12 המנדטים שהיו לה בימיה הגדולים. מתמיכה בנתניהו ערב הבחירות נהפך ליריבו הגדול לאחריהן. דומה כאילו שיכרון-חושים אחז בבנט, ראשו הסתחרר עליו, והוא מתנהג כאילו הוא-הוא ממליך-המלכים ומרכיב הקואליציה. הליכוד אמנם צנח בבחירות, אבל עדיין נותר המפלגה הראשנה, ולכן הטיל נשיא המדינה על ראש הממשלה בנימין נתניהו לכונן את הממשלה הבאה, על פי תוצאות הבחירות לכנסת. למחרת הבחירות הכל היו בטוחים כי בידי נתניהו המוחלש קואליציה בטוחה ביד. לא רק בגלל הגוש החוסם הימני של 61 מנדטים, אלא גם משום הצפי, שגם מפלגת "יש עתיד" לא תיוותר באופוזיציה. בנט, שהמליץ כבר במערכת הבחירות על נתניהו כראש הממשלה, מתנהג מני אז כיריב קשה למי שהיה פעם הבוס הישיר שלו בלשכת ראש הממשלה. אין טעם להיכנס לסיבות ה"פנימיות", אם בכלל היו כאלה, באשר ליריבות שצצה בין השניים. דבר אחד ברור: מצביעי "הבית היהודי" ברובם הם בעד הצטרפות לבית הקואליציוני עם הליכוד וישראל ביתנו. לא לדידם של בנט ולפיד, יקוב דין זה של הגיוס לכל – חשוב ככל שיהיה - את ההר, את הסיכוי להרכבת ממשלה לאומית-דתית, רחבה, הנשענת על החרדים ו"הבית היהודי" כאחד. ממשלה שיש באפשרותה לקדם הן את הנושאים שמעניינים את בנט והן את הנושאים שמעניינים את דרעי ופרוש. כך כנראה חושב ראש "הבית היהודי", שאכן יש לו זכויות רבות בהצמחת המפלגה אל מעמדה הנוכחי. חבירתו ל"יש עתיד", ליאיר לפיד, למפלגת המרכז-שמאל, מתמיהה ויותר ממתמיהה. מה מחבר בין מפלגה שמתנגדת בחריפות למדינה פלשתינית לבין מפלגה שדורשת הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל, תוך נסיגה מרוב השטחים ופינוי ישובים רבים? מדוע יילכו שניים יחדיו? מדובר כנראה במין חיבור אד-הוק שבין שני "צפונים", בעלי אגו מפותח. השניים נועדו, כך הם מסבירים, על מנת לקדם את נושא השיוויון-בנטל והגיוס-לכל, תוך פסילה מוחלטת של המחנה החרדי. כל העקרונות, כל העמדות בנושאים האחרים כופפו בפני עקרון זה, שגם הליכוד אינו מתנגד לו, אם כי בגירסה יותר מתונה, ואם תרצו – גירסה מדורגת. מכאן נגזרת העמדה הנוספת של בנט ולפיד, לאמור: לא נשב בקואליציה עם המפלגות החרדיות. שימו לב: הדתי-לאומי בנט, הוא ולא אחר, פוסל למעשה את החרדים, אשר ביחד מהווים 18מנדטים. אפשר להבין את סירובו של מרכיב הממשלה, בנימין נתניהו, לקבל תכתיב זה. בצדק אין הוא פוסל את החרדים, עומד על שיתופם. הוא רואה אצלם, לצד המרכיב הדתי-קיצוני, מרכיב לאומי שדוקא יחזק את ממשלתו מן ההיבט המדיני-הלאומי. גם מקובלת עליו ועל הליכוד עמדת שתי המפלגות החרדיות לא לכפות, בהינף גרזן, במיידיות, את דרישת הגיוס-לכל. והנה, בעוד שאפשר לראות נטייה להתפשרות במחנה החרדי, ניצני הבנה שאי אפשר להמשיך באותה מתכונת של פטורים סיטונאיים לתלמידי ישיבה, עדיין אין רואים נכונות לפשרה מצד בנט, בדרך להצטרפות לקואליציה, שעליה כה המליץ לעת הבחירות. לדידם של בנט ולפיד, יקוב דין זה של הגיוס לכל – חשוב ככל שיהיה - את ההר, את הסיכוי להרכבת ממשלה לאומית-דתית, רחבה, הנשענת על החרדים ו"הבית היהודי" כאחד. ממשלה שיש באפשרותה לקדם הן את הנושאים שמעניינים את בנט והן את הנושאים שמעניינים את דרעי ופרוש. נכון לעכשיו, מוסיף בנט להיגרר אחר לפיד, דבר שמעורר חשש, שמא כלל אינו רוצה להיות שר תחת ראש הממשלה נתניהו. ואולי אינו רוצה שנתניהו יצליח להקים ממשלה, ונלך בהקדם לבחירות נוספות? האם באמת ובתמים סבור בנט, שהוא יוכל בבחירות כאלה לשחזר את הישגו הנוכחי? לחולל מהפכון? האם באמת ובתמים כסבור הוא שזה מה שנחוץ עתה למדינה? האם אינו מעריך, שרבים ממצביעיו, כמו גם ממצביעי "יש עתיד", לא ישובו לתמוך בשתי מפלגות אלה, לנוכח החמצת ההזדמנות להקים ממשלה רחבה בראשות בנימין נתניהו, שתוכל להתמודד עם נושאי המשק והחברה הבוערים, ויחפשו לעצמם בית אחר? במוצאי שבת יגיע ראש הממשלה אל בית נשיא המדינה ויבקש אורכה של שבועיים לצורך השלמת מלאכת המרכבה. האם בשבועיים אלה נפתלי בנט יבין שאיננו יכול עוד ללכת על חבל דק, בניגוד להגיון הפשוט, למנוע הרכבת ממשלה חדשה בראשות נתניהו, ולעכב את הטיפול הדחוף בבעיות הבוערות שבפניהם ניצבת מדינת ישראל בימים אלה ממש?
