אני מעריך עמים האוהבים את מולדתם ואת עצמם בלי תסביכים של אובייקטיביות. אני מזדהה לחלוטין עם אפרים קישון ועם האג'נדה שלו, ממש במילים שלו, כפי שאפרט וכפי שהיא נשקפת בעוצמה הישראלית והיהודית בספר 'קישון'.

כעיוורים וחרשים כולנו, בטרם נגלה את חוק הברזל של טבע האנוש, שהשנאה הגזעית חזקה יותר מכל מחשבה רציונאלית. הגילוי המקומם הזה שולט בהשקפת עולמי גם בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי.

איך מתנהג נאשם שהורשע אבל בטוח בצדקתו? אם טרם שברו את כוחו הנפשי, הוא לא יתנצל, אלא ישתולל: "אני עוד אראה לכם" יצרח, "בני חושך שכמותכם, עוד ניפגש בחוץ!". החיה האנושית מכירה היטב את הצופן הזה ובזירה הפוליטית משתמשים בו ללא מעצורים. אני כועס, אני משתולל, אני מטמין פצצות במטוסים, אני שוחט תינוקות, סימן שאני צודק. הטרוריסטים הערבים הם חיות טרף, אבל הנשמות העדינות במערב הנאור מתרשמות נורא מן הכעס שלהם, כי אם הם כל כך רועשים, אז בטח יש להם סיבה. המיזוג של שאגות, שנאה וברוטאליות, אלה הסגולות ההופכות את הטרוריסטים הערבים לנושאי הערצה בכל רחבי העולם. וגם הרבה הרבה מאוד כסף ומידע בהם משחדים הערבים את אנשי התקשורת.

היום שונאות את מדינת ישראל המדינות בעולם המערבי, האוהבות רק את דמות היהודי העלוב, הזעיר בורגני, המוטרד יומם ולילה. זו הסיבה להצלחתם הכבירה של סופרים ויוצרים יהודיים כמו: וודי אלן ופיליפ רוט ועמוס עוז ודוד גרוסמן וארי פולמן ויוסף סידר וירון שני וגיא דוידי ודרור מורה וחיים יבין. אני קורא לסופרים, לעיתונאים ולאנשי הקולנוע והטלוויזיה האלה, בארץ ובגלות: "הפּוּשֱרִים", מפני שהם מספקים את החומרים הרעילים המזינים את הנחשול הגואה של אנטישמיות בעולם. הם עושים זאת תמורת שכר כספי גבוה ופרסום בינלאומי נדיב, אגב העמדת פנים של רודפי שלום ליברליים.
מה שיביא את השלום אלו ההתנחלויות. אין לעולם הערבי כל סיבה אחרת להתפשר איתנו. שכנינו יושבים על שטח שהוא גדול פי שניים מזה של אירופה, אין להם אפוא כל סיבה לעזוב את הכורסה הגדולה שלהם ולדבר איתנו.

ברור כשמש לכל אדם הגון ובעל מצפון, יהודי או לא יהודי, כי הערבים אינם מתכוונים להסתפק בפשרה. לפי המציאות הממשית הנפרשת לנגד עינינו, הערבים משתמשים, במוקדם או במאוחר, בטריטוריות שנמסרות להם, כקרש קפיצה לחיסולה של ישראל, הן על ידי הגברת מירוץ ההתחמשות לממדים אפוקליפטיים והן על ידי אילוץ מדינת היהודים להחזיק צבא אדיר בכוננות מתמדת. אינני רוחש לערבים אמון ברבע אגורה. עד שמדינות ערב המממנות, מסיתות ומנצלות את המרד הערבי הפלשתיני, לא יעקרו מראשן את חזון השמדתה של מדינת ישראל, צריך לחשוק שיניים ולא לוותר על קוצו של יוד.

מה שיביא את השלום אלו ההתנחלויות. אין לעולם הערבי כל סיבה אחרת להתפשר איתנו. שכנינו יושבים על שטח שהוא גדול פי שניים מזה של אירופה, אין להם אפוא כל סיבה לעזוב את הכורסה הגדולה שלהם ולדבר איתנו. הם יכולים להשקיע בשקט את כל הכנסותיהם האסטרונומיות בפיתוח סוגי נשק בלתי קונוונציונליים, להגדיל את חילותיהם לממדים מחרידים ולחכות בסבלנות להתפוררותנו הפנימית, נוכח הטרור היומי המנוהל נגדנו בשלט רחוק.

הזמן והאו"ם עובדים בשביל הערבים, למה להם להזדרז? מה הם יכולים עוד להפסיד, מה הסיכון שלהם? ההתנחלויות, זה הסיכון. הפחד שלהם, שלמרות כל המהפכים בארץ, יוסיף מספר היהודים - יושבי יהודה ושומרון וגוש עציון ודרום הר חברון, והגליל והנגב, וביפו ובעכו ובצפת וחיפה ובכל תפרושת מפת הגרעינים התורניים - לגדול, וקרש הקפיצה הערבי למחיקת המדינה היהודית יילך פייפן. אכן, אותם המזוקנים "השנואים" כפי שמציירת אותם התקשורת הישראלית והמערבית, העוברים בקרוואנים "העלובים" שלהם ומתיישבים בכל מקום שיהודים נרצחים בו, הם הם שיושיבו את הערבים לשולחן הדיונים, ולא מזכיר/ת המדינה האמריקני/ת ו/או חברת הכנסת זהבה גלאון, הרואים בהתנחלויות מכשול לשלום.

אני אנטי ליברלי. אנשים מסוגי מתעניינים יותר במנת גורלם של בני משפחת פוגל ומשפחות יהודיות שנפלו קרבן לטרור הערבי, מאשר בילדותם הקשה של הרוצחים ובדאגה לשלב אותם בכלאם בחוג דרמה יוצרת. ואנחנו לאומנים שכמונו, חושבים, כי היהודים חזרו למולדת אבותיהם כדי לפתור את הבעיות של העם היהודי הנרדף, ולא את אלה של עשרים ואחת ארצות ערב.