1. לפני בערך 12 שנים, בשבתי כעורך מקור ראשון, הגיע אליי למערכת בחור צעיר שהציג את עצמו בתור "הדתי של רדיו 103FM”. הוא הניח על שולחני רשימה לדוגמה וביקש לכתוב בעיתון טור של ביקורת תקשורת. קראתי את הטור, קלטתי את הכישרון ואמרתי לו שהוא התקבל. משום מה הבחור החליט לרדת מהעניין, אבל כעבור מספר שנים, כשכבר הייתי במקומות אחרים, הוא אכן מצא את מקומו במקור ראשון. לפני מספר שבועות התקשר אליי אריאל שנבל, הפעם בכובעו כעורך החדש של מגזין התרבות והפנאי מוצש, והזמין אותי לכתוב טור אורח מיוחד לרגל מלאות למוצש 100 גיליונות. היססתי מעט ולבסוף הודיתי על ההזמנה ואמרתי שאם אחליט להתייחס לנושא אעשה זאת מעל דפי 'בשבע'. נמנעתי מלכתוב שם לא משום שמדובר בעיתון מתחרה. אין לי בעיה לפרגן לעבודה הטובה שעושים רבים מכתבי ועורכי מקור ראשון, שכמה מהם כותבים גם במוצש. הבעיה היא חוסר הנחת שגורם לי הקו הדתי-אידיאולוגי-תרבותי של המגזין הספציפי הזה, שבניגוד לחלקים אחרים בעיתון מכוון באופן מובהק אל הציבור הדתי. זוהי אותה הרוח שנוצרה באתר nrg יהדות, זלגה משם אל ynet יהדות, ושולטת במוצש מיום שהוקם על ידי אלעד טנא, העורך-לשעבר של ynet יהדות, שהביא ביחד איתו משם כמה מהכותבים. 2. אין לי בעיה לפרגן לעבודה הטובה שעושים רבים מכתבי ועורכי מקור ראשון, שכמה מהם כותבים גם במוצש. הבעיה היא חוסר הנחת שגורם לי הקו הדתי-אידיאולוגי-תרבותי של המגזין הספציפי הזה העיתונים הרבים שאני קורא באופן שוטף לצורך עבודתי נחלקים אצלי בבית בין אלה שפתוחים לכל המשפחה לאלה שרק אבא קורא. מבין החלקים השונים של מקור ראשון, מוצש שייך לאלה שנשארים בארון של אבא. כי בתחילת כל מוצ"ש יהודים עושים הבדלה ומברכים "המבדיל בין קודש לחול", אבל במגזין מוצש לא יודעים להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור. אפשר למצוא שם דברים מעניינים, לפעמים אפילו חשובים, אבל הם כרוכים ביחד עם דברים אחרים החותרים בהתמדה תחת ערכי התורה ואורחות ההלכה. הם תומכים ללא סייג בשירת נשים, מעניקים רוח גבית לדרישות הלגיטימציה לזוגיות חד-מינית, ולא מסתירים את יחסם המסוייג והחשדני לרבנים - מלבד כמה מסוג מאוד מסוים. הם לא יעלו בדעתם להמליץ על מסעדה לא כשרה, אבל לא יימנעו מלתת חשיפה אוהדת לתכנית טלוויזיה שלא עומדת בתקן מינימלי של צניעות. בעיני עדיף שדתיים אשר אינם בוררים את התרבות שהם צורכים יקראו עליה במוספי תרבות של העיתונות החילונית. במה לענייני תרבות שמכוונת למגזר הדתי צריכה להיות הרבה יותר מדויקת, ערכית ויהודית. צריכה לשרור בה אג'נדה שמעודדת יצירה וצריכה של תרבות יהודית אותנטית, וגישה הרבה יותר בררנית וביקורתית כלפי התרבות השלטת בציבור החילוני, שהאבנים הטובות המצויות בה שקועות בתוך ערימה גדולה של זבל. נראה לי שיצירה תרבותית שהיא גם איכותית ברמתה, גם נכונה ברוחה וגם מתאימה לקהל רחב עוד לא מיוצרת בארץ בהיקף שיאפשר לכתוב סביבה מגזין שבועי. 3. במסגרת מושב על תרבות והלכה שהנחיתי בכנס ירושלים, שאלתי את עורך מוצש האם המוסף שבעריכתו שם לעצמו גבולות מתוך שיקולים הלכתיים. תשובתו הייתה שכל עוד הרבנים לא מסכימים על הגבולות, האחד אוסר לחלוטין ללכת לקולנוע והשני מתיר, אי אפשר לדבר על גבולות ההלכה. אבל על פי התשובה הזאת אפשר לבטל את הכפיפות להלכה בכל תחום, כי אין נושא הלכתי שאין לגביו מחלוקות. יהיה קשה לי למחות אם מישהו יאמץ לו את פסקי הרב המקל ביותר, אבל לא מקובלת עליי התנערות מוחלטת מכפיפות להלכה בגלל מחלוקות בין הפוסקים. לפני מספר שבועות כתב עורך מוצש בסיפוק רב על הברית בין לפיד ובנט. מבחינתו, מדובר בברית טבעית בין אוכלוסיות שבוחריהן "הולכות לצפות באותם סרטים, קונות את אותה טלוויזיה לסלון, שומעות כמעט את אותה מוזיקה". הוא לא מתעלם מכך שבהיבטים אחרים יש שוני בין הסרוגים לחילונים ("אלה מאמינים בארץ ישראל השלמה ואלה לא, אלה יאכלו שקצים ורמשים ואלה לא ייכנסו למסעדה ללא תעודת כשרות"), אך בעיניו ההבדלים הללו שוליים בחשיבותם, כמו שגם המשותף בין הסרוגים לחרדים (שמירת תורה ומצוות למשל?) הוא שולי בחשיבותו. אכן, זוהי הרוח הנושבת בין דפי מוצש: היהדות נמצאת בחיינו אבל היא לא העיקר, אל תיקחו אותה יותר מדי ברצינות. אי מה אפשר לומר על רשימה שבה מציבים את חנוך דאום (הוא דתי?) במקום ה-11 ואת צעירי 'אנדרדוס' החמודים במקום 27, ולעומת זאת דוחקים את זמביש למקום 42 ואת נשיא בר-אילן פרופ' משה קווה למקום ה-50? אפשר להכחיש שהתיאור הזה הולם חלק מסוים מהציבור הדתי-לאומי, אבל אני מקווה וגם סבור שמדובר במיעוט, ושרבים הם המרגישים שרוחו של מוצש איננה רוחם. 4. לא אעשה כאן סיבוב ארוך מדיי על כך שפרויקט הדגל של גיליון המאה ("100 האנשים שעושים את המגזר") הולך בעקבות פרויקט שעשינו לפני פחות משנה בגיליון העשור של 'בשבע' ("מאה הסרוגים המשפיעים"). רק אעיר שהרכב הרשימה ובעיקר הדירוג שלה הם נפילה גדולה, שגם היא משקפת היטב את רוח מוצש. אנשים שעשו ועושים הרבה יותר נדחקו מן הרשימה או לשולי הרשימה על ידי אנשי תרבות ותקשורת ברז'נאיים, רהוטים, צעירים ויפים והכי חשוב - מקושרים בתעשיית התרבות והבידור החילונית. מה אפשר לומר על רשימה שבה מציבים את חנוך דאום (הוא דתי?) במקום ה-11 ואת צעירי 'אנדרדוס' החמודים במקום 27, ולעומת זאת דוחקים את זמביש למקום 42 ואת נשיא בר-אילן פרופ' משה קווה למקום ה-50? איך אפשר להסביר את הפער בין הסופרת והעיתונאית המוכשרת שהרה בלאו(29) לבין הנשים המלומדות והמשפיעות מלכה פיוטרקובסקי(80) ופרופ' שלומית לבנברג(81)? מסתבר שהרשימה מלמדת על עיוות חמור בכושר השיפוט של מדרגיה הרבה יותר משהיא מלמדת על חשיבותם של מדורגיה. 5. לא נותר לי אלא לאחל לאנשים המוכשרים שעושים את מוצש, שבמאה הגיליונות הבאים יגלו קצת יותר חוש מידה והרבה יותר יכולת לעשות הבדלה.
