הבחירות האחרונות הביאו לידי ביטוי סדר יום לאומי-חברתי חדש. עולם השמאל-ימין שהורגלנו אליו הולך ומתמוסס. בתודעה הלאומית הוויכוח הישן שבין השלום לביטחון הפך לבלתי רלוונטי. לאף אחד אין באמת ציפיות מתהליך השלום, ולרוב הציבור גם לא יותר מדי אכפת מההתנחלויות. סדר היום סובב בציר שבין הקיום לייעוד. זהות אזרחית מול זהות יהודית. המנדטים דילגו ישירות בין לפיד לבנט. הליכוד, שהתחמק מהאידיאולוגיה שלו ואפילו לא חש צורך לפרסם מצע, נסמך כל השנים על השמאל. כל עוד היה שמאל, יכול היה הליכוד לזהות את עצמו כלא-שמאל. ערב הבחירות, כשהשמאל המרוסק היה עסוק בטשטוש האידיאולוגיה שלו (למעט מרצ), כלומר כשהשמאל כבר לא היה שמאל, נראה היה שניצחון הליכוד הולך להיות קל מתמיד. אבל מה שקרה הוא בדיוק ההפך. לליכוד כבר לא היה קוטב נגדי. כבר לא היה לו בית הכנסת שבו הוא לעולם לא מתפלל... הוא נותר חסר זהות, ומשני צדיו עלו כפורחות מפלגות שהציעו לכלל הציבור זהות אזרחית או לאומית. כשנועה רוטמן-רבין האשימה אותי השבוע באחריות לרצח יצחק רבין, היא השיבה את הדיון למקום הרע ההוא. בתחילה חשבתי להתעלם מהאשמותיה, אולם במחשבה שנייה הבנתי שאין לי ברירה אלא לתבוע את התנצלותה. איני אדם פרטי והמאבק בהסכמי אוסלו היה מאבק שהקיף ציבור עצום שנפגע קשה מאוד, ועבר תהליך כואב של דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה. לא בעלבוני מדובר, אלא בעלבונו של ציבור רחב שאין לי את הזכות למחול עליו, ואם אעשה זאת - לא יהיה לדבר סוף. דווקא הפחד מתביעה הוא שימנע את המשך האמירות הללו, ויפנה את המרחב הציבורי להמשך התהליך החיובי של חיפוש משמעות משותפת, תהליך שבעיצומו אנו נמצאים. יותר ויותר אני מבין כי משמעותה העמוקה של היהדות מתגלמת בחזון החירות. בשורת חג הפסח, בשורת החירות מעבדות לבשר ודם וקבלת עול מלכות שמים תחתיה - היא היא לוז היהדות. המאבק על ריבונותנו בהר הבית, מקום המקדש, המקום שבו בחר מלך העולם להשכין בו את שכינתו, הוא למעשה מאבק החירות האנושית מעבדות האדם לאדם. לא בכדי הפכה יציאת מצרים לסמל החירות האנושית ולמודל עבור האבות המייסדים של ארה"ב בבואם להקים אומה של חירות. זהו המקום שאליו עלינו להוביל את התודעה הישראלית החדשה. מעבדות לחירות.
