מהתבטאויותיהם של נפתלי בנט וחבריו למפלגה שהתמנו לשרים עולה המסר לפיו הם לא יקבלו החלטות מתוך ראייה מגזרית צרה, אלא יפעלו למען כלל אזרחי ישראל. כך ראוי לדבר וכך צריכים לנהוג שריה של מפלגה שמבקשת להשתחרר מהגבולות המגזריים, להוות כתובת עבור כלל אזרחי ישראל, ולזכות בעתיד בעוד הרבה קולות של מצביעים, גם כאלה שאינם סרוגים. יחד עם זאת, שרי הבית היהודי יבקשו מן הסתם גם לדאוג ספציפית לקהל הבוחרים המובהק שלהם, בפרט בתחומים בהם הציבור הזה נושא בעול כבד במיוחד. אין שום ציבור בארץ, לא חילוני ולא חרדי, שמשלם כל כך הרבה על חינוך ילדיו. לכן טוב עשו אנשי המפלגה שדאגו לכלול בהסכם הקואליציוני הקצבה של מאה מיליון שקלים לחינוך הדתי-לאומי. מצד שני, צריך להיזהר מלהגזים בהטבות מהסוג הזה שניתנות באופן מובהק דווקא למגזר הבוחרים שלך. בנושא הזה יש הרבה מה ללמוד מההשוואה בין שיטת הלפרט לשיטת ליצמן. בערך לפני 13 שנים התקבל 'חוק הלפרט', שהעניק קצבת ילדים מוגדלת מאוד עבור הילדים מהחמישי במשפחה ואילך. במשך כשלוש שנים נהנו משפחות בנות חמישה ילדים ומעלה מההטבה המשמעותית הזאת. רוב הכסף של קצבאות הילדים המוגדלות הלך למגזר החרדי, למגזר הערבי, ובמידה פחותה יותר למגזר הדתי-לאומי. כצפוי, החוק קומם את בעלי המשפחות הקטנות, רובם חילונים, שמצאו כי כשמחלקים את סכום הקצבה החודשי במספר הילדים יוצא שהם מקבלים עבור כל ילד הרבה פחות ממה שמקבלות משפחות ברוכות ילדים. התוצאה הייתה שלאחר כשלוש שנים, בימי ממשלת שרון-שינוי, בוטל 'חוק הלפרט' וקצבאות הילדים הורדו לרמה נמוכה אף מזו שהייתה לפני שהתקבל החוק. לעומת זאת סגן שר הבריאות היוצא יעקב ליצמן, שזכה לשבחים מכל הכיוונים על כהונתו המוצלחת, העביר ללא התנגדות את הרפורמה שלו לטיפולי שיניים מוזלים לילדים. ברור שמדובר בהטבה שחוסכת הרבה כסף להורים לילדים, והרבה מאוד כסף להורים ברוכי-ילדים. במשפחות הציבור החרדי ברוכות הילדים יש יותר שיניים, ולכן הן נהנו מהרפורמה הזאת יותר משנהנה ממנה הציבור החילוני. אבל במקרה הזה לא קמה זעקה. גם משום שבכל זאת ההטבה הועילה לא מעט גם להורים לילד אחד או שניים, וגם משום שכאן לא מדובר בסכום כסף שמוכנס לחשבון ואיש אינו יודע מה נעשה בו. כשהמדינה מחלקת כסף שהולך נטו לבריאות השיניים של ילדים, מי יכול למחות נגד זה? לעומת זאת, כאשר שר השיכון אריאל אטיאס מש"ס הכניס כמרכיב מרכזי בזכאות לדיור מוזל את הקריטריון של הוותק בנישואין, קמה זעקה על ההעדפה המובהקת לציבור החרדי, שנוהג להינשא בגיל מוקדם הרבה יותר מזה החילוני. החוכמה אם כן היא לנקוט צעדים שאי אפשר להתנגד להם ואשר מיטיבים עם כלל הציבור, גם אם במקרה המגזר המועדף על השר הרלוונטי יוצא מהם נשכר יותר מאחרים. כאשר נתניהו רצה להמריץ את שריו למצוא דרכים מקוריות להיטיב עם האזרח הקטן, הוא הציב לפניהם כדוגמה את מי שידע כיצד לעשות זאת וקרא להם: תהיו כחלונים. על אותו משקל צריך לומר כעת לשרי הבית היהודי: אל תהיו הלפרטים וגם לא אטיאסים, תהיו ליצמנים.
