מה נשתנה יום העצמאות תשע"ג מכל קודמיו? – שבכל ימי העצמאות החרימו חלק מחברי הקואליציה את שירת ההימנון הלאומי ונמנעו מלהניף את הדגל הלאומי, ואילו ביום העצמאות הזה, כל חברי הקואליציה יעשו זאת, ובשמחה. שבכל ימי העצמאות נהגו עיתוני הביבים של כמה מחברי הקואליציה דאז, ליידות בליסטראות מחוצפות ביום העצמאות ולהגחיכו בתארים מבזים כמו 'יום העצמוֹת' או 'חגא' או 'יום אידם' (כינויים שנתייחדו במסורת ישראל לחגיהם של הבזויים שבעוכרי ישראל), ואילו ביום העצמאות הזה לא יימצא בקואליציה אף לא אחד שיבוז ליום גאולתנו ופדות נפשנו. שבכל ימי העצמאות לא צויין יום העצמאות בתור שכזה בלוחות ובספרי העיתים שלהם ('ותן חלקנו' של מאורות הדף היומי, 'דבר יום ביומו', 'לוח א"י', 'בין פסח לשבועות' ועוד), ואילו השנה הם יוכלו להתפלש באיוולתם כאוות נפשם, אך לא בבית ספרנו. אין לקשור התנהגות נלוזה זו בהליך הדמוקרטי שדחק את ח"כ גפני מראשות ועדת הכספים ואת ח"כ ליצמן מראשות משרד הבריאות. אחינו החרדים נהגו כך גם כשהיו בעלי מניות יסוד בקואליציה. לכאורה קשה להבין את פשר האיבה התהומית ליום העצמאות בפרט ולמדינת ישראל בכלל (טוב, בסדר. אז לא כולם. יש גם אחרים) ולדגלה המכונה בפיהם "סתם סמרטוט". מה בעצם מעביר אותם על דעתם, על דתם ועל דעת קונם? מנין נוטלים לעצמם יהודים שומרי תומ"צ, את העוז לכפור בטובתו של מקום, שזיכנו מקץ אלפיים שנות גלות איומה, שואות ואינקוויזיציות נוראות, לבנות בית לאומי בארץ הקודש? מהו המניע להגדרת המדינה במונחים בזויים כמו 'גלות בין יהודים', 'מדינת שמד' (מצב שלא היה ולא נב הפשטנים ישיבו שהואיל והמדינה מגדירה עצמה ציונית, והואיל והתנועה הציונית חשודה בעיני החרדים, כי אז טבעי שזה היחס כלפי יציר כפיה של התנועה הציונית. אלא שבעיון לעומק יש כאן מהלך הרבה יותר משובש: מדובר בתהייה כלפי שמיא רא, ואפילו משל איננו)? והלוא כבר לימדנו מורנו הרמב"ם, שאפילו על עצם קיומה של עצמאות מדינית יהודית, בימי החשמונאים, גם אם זו הונהגה בידי רשעים גמורים (ולא זה המצב בימינו), אנו חייבים בהלל והודאה. הן כך ביאר הנשר הגדול את תוקפם של ימי חנוכה: "בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל... עד שריחם עליהם א-לוהי אבותינו... וגברו בני חשמונאי... והושיעו ישראל... והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה". ואף ששנים לא מעטות שלטו בה גם רשעים גמורים, אנו מחוייבים עד היום לציין את העצמאות היהודית ההיא בהלל והודאה. "הגלות היא הקבר" בימינו אין גזירות ואין שמד. כל הקשקושים בתיקשורת החרדית הם אפילו לא בלון חלול. רק קצף על פני המים. אפילו עיוור מרצון יבחין בהתגשמות סימני הגאולה שהניחו בידינו חז"ל. די להסתכל מסביב ולראות את התממשות אמירתו המופלאה של רבי אבא (סנהדרין צ"ח, א'): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא"! ולקטני האמונה מבהיר רש"י: "כשתתן א"י פירותיה בעין יפה – אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה". אין ספק שהם אינם יכולים להתעלם מהמציאות הריאלית, ולהבחין כי נתגשמו לעינינו דברי הרמב"ן: "שאין ארצנו מקבלת את אוייבינו", ושנתממש גם פירושו של רבינו בחיי שקבע כי שִמְמת הארץ תימשך עד שובם של ישראל אליה. ברור שלא נסתרה מהם עדותו של המטייל הלא-יהודי מרק טוויין, שביקר בארץ רק לפני 146 שנה (הרף עין במונחים היסטוריים): "המדבריות הללו ריקים מאדם, תילים דהויים של שממה... א"י יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישוף של קללה, שוממה וחשוכת חמדה... ירושלים, כפר חלכאים". אין גם ספק שלא נשתכחו חלילה דברי הרמב"ן, שקבע כי מצוות "עלה רש" לכיבוש הארץ ויישובה הינה מדאורייתא ולדורות, ומכאן שכל התנגדות למצווה זו הינה בבחינת מרידה כלפי שמיא, כהגדרת הרצי"ה קוק. ובוודאי לא נתעלמו מעיניהם חזונות נביאי האמת ודרשות חז"ל, שסימנו את קיבוץ הגלויות ובנין הארץ, כאות משמיא לגאולת ישראל כי קרבה לבוא. על נבואת יחזקאל הנביא: וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם (פרק ל"ו), מבהיר רש"י ברוח קודשו: "כאדם מת שחוזר וחי, כך ישראל ישובו מן הגלות". והרי גם עיניהם הרואות, שבימי המדינה – ורק בימיה - נתממשה תחינת הדורות שבתפילת שחרית: "אבינו אב הרחמן, הראנו אות לטובה וקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, יכירו ויידעו כל הגויים כי אתה ה' א-לוהינו". הלא דבר הוא! גם אין חולק על דברי הגר"א כי "הגלות הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל... עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו" (בביאורו ל'ספרא דצניעותא'); ומי לנו גדול מרבי יהושע מקוטנא שקבע ממקום ישיבתו בגולה הדוויה כי "ואין ספק שיישוב א"י מצווה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה" ('ישועות מלכו', ס"ו). איש גם אינו מסוגל לבטל את פרשנותו המבריקה של הרב יהודה אלקלעי לפסוק: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אלוקיךָ - "שישובו כל ישראל... לארץ נחלת אבותינו... שהרי תיבת תשובה הוראתה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם... והתשובה הכללית היא... שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו" (כתבים ע' 323-6); שכמותם כתב הקדוש הרב יששכר טייכטל הי"ד: "שאנו חוזרים לא"י, זה גופה לתשובה תיחשב וזה עיקר התשובה" ('אם הבנים', ב' ח'). בתמהון לבב בימינו אין גזירות ואין שמד. כל הקשקושים בתיקשורת החרדית הם אפילו לא בלון חלול. רק קצף על פני המים. אפילו עיוור מרצון יבחין בהתגשמות סימני הגאולה שהניחו בידינו חז"ל זאת ועוד. גם אלמלא חלילה פרחה הארץ, וגם אם חלילה לא נתקבצו הגלויות, הרי אין חולק שבמלחמת השחרור (וגם במלחמות הבאות) נעשו נסים גלויים לעם היושב בציון. ב-15 במאי 1948, שמונה שעות בלבד לאחר שנולדה המדינה היהודית הראשונה מזה אלפיים שנה, פלשו לתוכה צבאותיהן של מצרים, ירדן, עירק, סוריה ולבנון, כדי למחקה מעל המפה ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים. האוייב הערבי נהנה אז מעדיפות צבאית מסיבית, במטוסים, ארטילריה ושיריון: 45 מטוסי קרב, מול אפס ליהודים; 214 קני ארטילריה, מול 28 בידי היהודים; 245 כלי רכב משוריינים, מול 15 ליהודים; והם עוד תוגברו ותוגברו בכנופיות לא סדירות וביחידות מצבאות סעודיה, תימן, סודן ומרוקו. אלמלא הנצחון בחסדי שמים שזכו בו המעטים שלחמו בידיים כמעט ריקות נגד הרבים החמושים עד קצה שיניהם, הרי אנו כולנו ובנינו ובני בנינו היינו נמחקים, פשוטו כמשמעו, מעל פני האדמה, לבלתי השאר שריד ופליט, גם לא בהיכלי הישיבות. האין בעובדה זו כשלעצמה לחייב בהלל והודאה והכרת הטוב? וכבר פסק החתם סופר, "דקביעת יום מועד ביום עשיית נס הוא קל וחומר מדאורייתא", והוסיף הרב משולם ראטה שחי בירושלים במלחמת השחרור: "פשיטא... שנעשינו בני חורין והשגנו עצמאות ממלכתית וגם הצלה ממיתה לחיים... בוודאי חובה עלינו לקבוע יום טוב". כל זה גלוי וידוע לאחינו החרדים. ובכל זאת הם בזים למהלכי גאולתנו ופדות נפשנו, ולסמלי מדינתנו. מה פשר התנהגות זו? הפשטנים ישיבו שהואיל והמדינה מגדירה עצמה ציונית, והואיל והתנועה הציונית חשודה בעיני החרדים, כי אז טבעי שזה היחס כלפי יציר כפיה של התנועה הציונית. אלא שבעיון לעומק יש כאן מהלך הרבה יותר משובש: מדובר בתהייה כלפי שמיא. מדובר בסוג של מנגנון הדחקה, שנועד ליישב את הסתירה החמורה לכאורה, בין ה'השקוֹפֶע הטהורה', לבין דרכי ההשגחה הנפלאות, שבחרה להטיל דווקא על יהודים חובשי כומתות וכובעי טמבל, החבר'ה עם הקוקו והסראפן, הצייוניסטים רח"ל, לעשות לתקומת ישראל, להפרחת שממות ארץ הקודש ולקיבוץ גלויותינו; ולא על חובשי בית המדרש, שמצאו עצמם נגררים כמעט מאונס אחר המהלך הגאולי. מסתבר שלא כולם מסוגלים להשלים עם מציאות זו. לגביהם כבר אמר המהרי"ל דיסקין, כי החטא החמור ביותר, שיא החטאים, הוא חטא 'בתמהון לבב': "להתפלא על הקב"ה... חטא זה נובע מחוסר אמונה בהשגחה הא-לוהית". אנו, מאמינים בני מאמינים הננו, שרואים עַיִן בְּעַיִן בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן, מציינים בהלל והודאה את זכייתנו בהגשמת חזון הדורות - מדינה יהודית משגשגת, שבעצם היותה על המפה הינה מיפגן מתמשך של קידוש שמו יתברך לעיני כל העמים. בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.
