1. בעוונותיי, לצד הכתיבה ב'בשבע' אני עובד גם בעיתון קצת פחות חרד"לניקי, 'ידיעות אחרונות'. כבר כמה שנים אני עורך שם את המדור הסאטירי 'אפעס'. השבוע, ביום ראשון, צלצל אליי אחד הכותבים של המדור. "שמת לב שכולם מדברים בימים האחרונים על שתי מערכות בחירות? הבחירות לנשיאות והדילים שלהן והבחירות לרבנות והדילים שלהן. אז אולי נצליב במדור בין שני הנושאים הבוערים? נעשה בדיחה על דיל חדש: הרב לאו ייבחר לנשיאות, הוא הרי ייצוגי ומתאים, ואז רובי ריבלין יהיה הרב הראשי האשכנזי ודוד לוי הרב הראשי הספרדי. מה רע? זה מסדר את כל הדילים...". חייכתי ואמרתי לו להזכיר לי את הבדיחה הזו בהמשך השבוע, ביום רביעי, כשנתחיל באמת לעבוד על המדור. למחרת התפרסמה בעמוד הראשון של העיתון 'מעריב' הכותרת הבאה: "רב ראשי תמורת נשיא". בידיעה נכתב כך: "הדיל המסתמן: תמיכת 'ישראל ביתנו' ברב יעקב אריאל עבור תמיכת 'הבית היהודי' בדוד לוי לנשיאות. המפלגות הגדולות ממשיכות לחפש דילים להרצת המועמדים המועדפים עליהן, ולמעריב נודע כי הגישושים בימים האחרונים בין הבית היהודי לישראל ביתנו מתמקדים בהצעה: אריאל תמורת לוי". נכון, זו לא ממש הבדיחה שעליה התחלנו לחשוב יום קודם, אבל זה גם לא ממש רחוק משם. בימים אלה של קמפיינים, המציאות אשכרה עולה לפעמים על כל בדיחה. ואין בדברים כוונה לפגוע, חלילה, בכבודם של המוזכרים. אבל זה לא האירוע הסאטירי היחיד שקרה השבוע בתחום המרוץ לרבנות הראשית. ביום ראשון בערב הבטיחו כותרות מהדורת החדשות של ערוץ 2 לחשוף "התבטאות בעייתית" של הרב אריאל. הדיווח של הכתב עמית סגל שודר, והאינטרנט התמלא מיד בבדיחות על חשבון טעות סמלית של מחלקת הגרפיקה במהדורה: מעל לדברים שצוטטו מפי הרב אריאל הופיעה תמונתו של... הרב שמואל אליהו. טעות כזו לא הייתה מתרחשת כמובן לו היה מדובר בסגן שר הבריאות האיטלקי. סגן שר הבריאות האיטלקי הוא אדם מכובד וחשוב, ויש לבדוק ולדייק לפני שמפרסמים את שמו ותמונתו. אבל כשמדובר ברבנים, אתם יודעים, פשוט הולכים לתיקיית ה"קיצונים" ושולפים אחד עם זקן. הרב אליהו, הרב אריאל, צפת, רמת גן, מה זה משנה. יאללה, כולם הרי אותו דבר. 2. אבל האמת? לא הבנתי מה כל כך מצחיק. הרי איך שלא מסתכלים על זה, זו סתם טעות, עוד טעות, של מפיקה בדסק. בלחץ ההיסטרי ("מהר, שירלי, יש לנו ציטוט של הרב אריאל, תביאי כבר תמונה!") היא התבלבלה ולקחה רב מהציטוט הקודם. הרי רק לפני חודש אמרו לה "מהר, שירלי, יש לנו ציטוט של הרב אליהו, תביאי כבר תמונה!" (מעניין איזו תמונה היא הביאה אז, לא עקבתי). אם כבר, אז מה שבאמת מצחיק, אבל ממש קורע מצחוק בכל הסיפור הזה, הוא עצם הדיווח. לא המפיקה התבלבלה, אלא כולנו התבלבלנו. התבלבל כל מי שמתייחס לציטוט של רב כסקופ, כל מי שחושב שהתבטאות או הבעת דעה של רב בסוגיות השעה היא "פסק הלכה" שערורייתי, כל מי שמשתתף במשחק הזה של חשיפה-תדהמה-זעזוע-גינוי. התמודדות ארוכה ורווית משרדי יחסי ציבור, דילים וספינים עוד לפנינו, עד שייבחר מרא דארעא דישראל. אז רגע לפני שהעיתונאים דולים בשבילנו יום יום פסקי הלכה מכל ספריהם של המתמודדים ומשקים אותנו בהם – אני מבקש לעצור ולהודיע: כל ציטוט של רב הוא הוצאה שלו מהקשרו. כן, כן. ממש כך. 3. ולפני שתוציאו אותי מהקשרי, אסביר: את המנגנון כולנו הרי מכירים. הוא הופעל רק לא מזמן נגד הרב שי פירון, שר החינוך הנכנס. גורמים שלא רצו שיקבל את התפקיד, ישבו וקראו למעלה מעשרת אלפים תשובות הלכתיות שלו באתר 'כיפה' במטרה לשלוף מוקשים. כולנו זוכרים איך בליכוד הפעילו את אותה תוכנת חיפוש נגד הרב אלי בן דהן, חודש קודם, ערב הבחירות. שיטת החיסול הממוקד הזו נהוגה בשנים האחרונות גם ביחס לרבנות הצבאית. הרב רונצקי והרב רפי פרץ יכולים לספר לכם עליה לא מעט. רק השבוע, בעמוד הראשון של 'הארץ', צוטטה שורה מתוך ספרון תורני של הרבנות הצבאית, אלא שהסקופ הזה כמעט נשכח בגלל סערת אריאל שפרצה כאמור באותו ערב בחדשות ערוץ 2: בריאיון ל'מעריב' בשנת 2003 (!) אמר הרב אריאל שהוא לא מכוון תלמידות שלו לתפקידי קריירה תובעניים בשנות הקמת המשפחה. הרב הוסיף ואמר שהוא לא רוצה לחנך בנות על האתוס של גולדה מאיר, כי יש מחיר לקריירה כזו. ואת האיש הזה רוצים למנות עכשיו לרב ראשי. אומר זאת כך, יונית: לכל אחד בעולם מותר להביע דעה בדילמה הידועה והמורכבת של שילוב בין אימהות ומשפחה לבין קריירה ופרנסה, חוץ מאשר לרב שמואל אליהו. סליחה, לרב אריאל. כי אצלו זה כבר מיד "פסק" (ולא סתם הבעת דעה) "קיצוני" (ולא סתם שמרני) ואל תשאלו מה מסתתר מאחורי זה. אומרים שאשתו היא-היא אמא טאליבן. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים של כל התבטאות וכל מתבטא (והרי יש גם, ברוך השם, כאלה שאומרים דברים טיפשיים או קיצוניים), אני רוצה לשרטט את הכללים המנחים לכל "סקופ הלכתי" כזה. בקרוב המנגנון יופעל הרי כלפי כולם, כאמור, מהרב סתיו ועד צעיר בניו של הרב עובדיה יוסף, ולכן יידע הציבור וייזהר: ציר הזמן . ה"פסק" יכול להיאמר בכל זמן נתון, מימי בריאת העולם ועד לרגע זה. לא משנה כלל מתי נהגה ובאיזה הקשר. מועד שליפתו, לעומת זאת, חייב להיות מדויק: כמה שיותר קרוב למועד מינוי המתבטא לתפקיד רם. תשובותיו של הרב פירון העלו אבק וירטואלי באתר 'כיפה' מאז שנת 2000, אבל נשלפו ערב מינויו (המתחרה, גדעון סער, עסק באותה עת בכתיבת שו"ת משלו: "הלכות צילומי פפראצי עם בת זוגך החדשה"). הרב אריאל דיבר, כאמור, ב-2003, אבל התבקש בפתאומיות להגיב על דבריו לראשונה בדיוק עשור אחר כך. זה קרה בצירוף מקרים מדהים בדיוק יום לפני שחברי 'הבית היהודי' התכנסו לישיבת סיעה כדי לדון במינויו. מהו בכלל פסק הלכה? כאן מגיעה הנחת יסוד חשובה. הדתיים הם רובוטים שעובדים על אוטומט. אומרים להם והם עושים. אין אצלם שום אמירה מורכבת על היחס בין יהודים לגויים, למשל. אמרת שיהודי וגוי אינם בדיוק אותו דבר? נפסלת. אין אצלם אמירה מורכבת על צניעות, עדינות וקדושה. יש רק "הרב נגד נשים". התקשורת, בקיצור, רוצה שורה תחתונה. וזה עוד לפני שהגענו לחרדים . הרי כל הדוגמאות הנ"ל נוגעות רק לציונים דתיים, משלל סוגים: הם טובים כדי לשרת בצה"ל, ולעבוד, ולשלם מיסים, ואפילו ברית פוליטית נסכים לכרות איתם – עד שזה יגיע למחוזות ההזויים האלה שלהם, של ההלכה, של התורה. מה זה בכלל רב? זו הנחת יסוד חשובה לא פחות: רב אינו אדם רגיל. כשמדובר בציפי לבני, למשל, אפשר להביא אותה לאולפן ולשאול אותה על דעותיה. היא דמות לגיטימית בשיח הציבורי. אין טעם לחפש בדברי ימי הכנסת התבטאויות שלה מלפני עשר שנים, נכון? כי היא כאן, זמינה ונגישה. אפשר לצלצל ולשאול מה דעתה, והאם שינתה את דעתה, ולתת לה להסביר את עמדותיה (המשונות, אגב) בהרחבה. כשמדובר ברב – הכללים אחרים. איתו לא מדברים כבן-שיח. האם יוזמן הרב אריאל לדיון על מעמד האישה בעידן המודרני? לפאנל שבו גם הוא יביע את דעתו כאיש רוח? לא, לא. אותו צריך לתפוס בפינה, למצוא את הדברים האפלים האלה שהוא אומר לצאן מרעיתו כשאנחנו לא שומעים. יש לנו אפס אמון כלפיו (הוא הרי רב), וברור לנו ששם, בסתר, הוא אומר לתלמידיו מדובללי הזקן רק דברים איומים ונוראים, הזויים ומטורפים. תפקידנו רק למצוא אותם ולרוץ איתם, כטרף בפינו, ליונית. מה היכולת של כותרת עיתונאית ושל שיח תורני להיפגש? אפסית. זה כמו דייט כושל, כבר מהרגע הראשון. זו לא אותה שפה, נקודה. בעצם, סימן קריאה. ושיהיה ברור: הדבר נכון גם לגבי הרב שמיתג את עצמו במרוץ הנוכחי כ"רב שנחמד לחילונים". אל תגלו לכל תומכי הרב סתיו, אבל גם הוא חושב שמי שאוכל ביום כיפור דינו כרת. בחיוך, אבל כרת. שלא לדבר על דיונים הלכתיים מפורטים יותר. השבוע מצאתי באתר של הרב יעקב אריאל תמליל של שיעור הלכתי שהעביר, על השימוש במגבונים לחים בשבת. זה מתחיל בשיטת רבנו תם בתוספות במסכת כתובות, עובר לשיטת הרמב"ם על איסור סוחט, ומסתיים בנימוקים של ר' משה פיינשטיין ובפירוט ההיתר הדחוק של רבי צבי פסח פרנק. כשדני קושמרו ישמע את כל זה, הוא ייקרע מצחוק. הרי ב'אולפן שישי' מורידים את כל האיפור במגבונים לחים מיד בתום השידור, ללא כל חשש. שלב האריזה וההגשה לטוקבקיסטים. רגע, האייטם עדיין לא מוכן. הציבור, כידוע, מטומטם. צריך להסביר לו. אסור להסתפק אף פעם בציטוט המלא והמפורט של הרב. צריך להנגיש את ההלכה. ואיך נעשה זאת? בעזרת אריזה וכותרת-על: "הרב נגד נשים", "הרב נגד גויים", "הרב נגד חילונים". העיקר שהרב יהיה נגד משהו, למען השם. הוא אף פעם לא בעד שום דבר, כידוע. בעידן התקשורת האינטרנטית צריך להתאמץ עוד יותר כדי להרים להנחתה עבור הטוקבקיסטים. הם צריכים להבין ממש בקלות איפה כבוד הרב חרג מהפוליטיקלי קורקט, כדי שיוכלו להתעצבן כמה שיותר ולשתף כמה שיותר. 4. אופס, בעצם יש עוד סעיף אחד, אחרון-אחרון. הסעיף הפאתטי מכול, שמגיע בתום שרשרת המזון שתוארה לעיל: זהו השלב שבו כותב דוס לא מצליח להתעלם מכל המשחק המקושקש הזה, ומחליט להתעצבן ולכתוב על כל זה טור שלם.
