אין היום 'מחלוקת' בעם. מחלוקת מניחה בסיס משותף. מה שיש היום זהו שבר, לא מחלוקת. שבר בחוויית הזהות יהודית. מה אנחנו? מי אנחנו? זוהי השאלה הכי עמוקה, המיסתורין הכי נעלם. כאיש אמונה אני מאמין שאנחנו 'אחד', הוויה אחת. אלא שאחדות מוחלטת היא עניין אלוקי, מעבר לתפיסה אנושית ('אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'), לכן את הזהות האחת שלנו נגלה כנראה דרך בירור הצדדים השונים היוצאים ממנה. 'ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.' ישנן היום בארץ ארבע תפיסות שונות של זהות יהודית, והן מושרשות בארבע מחנות. העמדות האידיאולוגיות (בכל התחומים) של כל מחנה נגזרות מתוך החוויה הבסיסית שלהם בדבר מהות הזהות היהודית. 1) המחנה החרדי חווה זהות מוחלטת בין עם ישראל והתורה. האמונה והנאמנות לתורה היא הזהות היהודית הבלעדית. לאומיות יהודית שאיננה כוללת בתוכה באופן הכי מהותי קיום תורה ומצוות היא שקר ואשלייה. 2) המחנה הספרדי חווה את הזהות היהודית קודם כל כמשפחה. 'משפחת בית ישראל'. העם היהודי הוא משפחה, הקשר בין בניו הוא קשר דמים. היהדות מבטאת את אופייה הדתי והתרבותי של אותה משפחה גדולה. הקשר ליהדות הוא קשר טבעי, שלא ניתן לבטל אותו. המחנה הדתי-לאומי חווה את הזהות היהודית קודם כל כאומה. נוגעת לו ההיסטוריה של 'עם ישראל', הוא חש את השייכות ואת הזכות המוחלטת של עם ישראל על ארצו ההיסטורית לכן גם בן סורר נשאר תמיד חלק מהמשפחה. 3) המחנה הדתי-לאומי חווה את הזהות היהודית קודם כל כאומה. נוגעת לו ההיסטוריה של 'עם ישראל', הוא חש את השייכות ואת הזכות המוחלטת של עם ישראל על ארצו ההיסטורית. את היהדות הוא חווה כחלק מזהותה של האומה, אך בהחלט יכול לצייר לעצמו 'יהודי טוב', כלומר שמחובר לעם ישראל, גם אם איננו מקיים תורה ומצוות. התפיסה הלאומית של הזהות היהודית היתה התפיסה המרכזית מתוכה הופיעו הציונות, ישוב הארץ והקמת המדינה. מאז המשבר שאחרי מלחמת יום כיפור נראה כי האידיאה הלאומית בנסיגה מתמדת, והציבור העיקרי הממשיך לשאת אותה בגאון, הן בחינוך והן בעשייה, הוא המחנה הדתי-לאומי. 4) המחנה החילוני-שמאלני: הוא אמנם מכיר במציאות של זהות יהודית כנרטיב אישי, אלא שמבחינתו המושג 'העם היהודי', וכן קבלת התורה כחוקתו הבלעדית של העם הזה, אינם רלבנטיים. הם שייכים לעבר. מבחינתו הדבר היחיד הרלבנטי הוא המדינה. 'מדינת ישראל' היא היצירה האחרונה ו'קו הסיום' המוצלח של 'העם היהודי' ההיסטורי. המדינה מבחינתו איננה מדינת-לאום, אלא מדינת כל אזרחיה. (כך עקרונית, אם כי בפועל גם הם רוצים ברובם מדינה בעלת רוב יהודי, מדינה בה נישאר 'בינינו', 'בתוכנו'; ולא מעורבים באוכלוסיה ערבית גדולה מדי). מדינה 'יהודית' מבחינתם, היא מדינה מוסרית ודמוקרטית המגנה על המיעוטים שבה ונותנת להם שוויון זכויות מוחלט, מדינה המשרתת את היחיד ומאפשרת לו להתפתח ולפרוח. * אני מקווה שאם תתבוננו בדגם הזה, הבנוי בעצם כפירמידה (מלמעלה למטה) תראו שהוא פורה ביותר, ובכוחו לשפוך אור על כמה מערכות יחסים מורכבות בין הציבורים השונים (חרדים-ספרדים למשל, או דתיים-לאומיים ושמאלניים). אך לפני הכל, מה שהכי חשוב להבין מתוך תובנת 'שבר הזהות' הוא: אין כאן לא טובים ולא רעים, לא צודקים ולא טועים, אלא מקומות שונים לחלוטין בהם כל מחנה עומד וממנו הוא משיע את קולו. לכן אין מקום באמת לאיבה לכעס ולניצוח בין המחנות. יש מקום רק לקשב הדדי, לדיאלוג מתוך כבוד, מתוך רצון אמיתי להבין את עולמו של המחנה האחר, בעצם - את החוויה שלו. כך נוכל לקדם את תהליך גילוי הזהות האחת והשלמה שלנו.
