נראה שמערכת הבחירות לרבנות הראשית נכנסה לסחרור ויצאה משליטה. לא רק הציבור הדתי-לאומי לא מצליח להתאחד סביב מועמד אחד. גם בש"ס, שלכאורה כפופה להכרעותיו של פוסק יחיד שאין עוררין על סמכותו, לא מצליחים להגיע להסכמה. לציונות הדתית היו שלושה מועמדים לתפקיד הרב הראשי האשכנזי, ולאחרונה נוסף מועמד רביעי - הרב יעקב אריאל - שמועמדותו שינתה את התמונה אך לא שמה קץ למחלוקת. ואם נראה היה שבש"ס מעדיפים להכתיר לכהונה נוספת את הרב שלמה עמאר, מסתבר שגם על כך אין הסכמה. בינתיים נכנסנו למערבולת נוספת של ניסיון לשנות את החוקים רגע לפני המשחק. עד כה דובר על פתיחת חסימות שמונעות ממועמדים ראויים כמו הרב עמאר והרב אריאל להתמודד. אבל השבוע התקבלה בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שנועדה דווקא לחסום את דרכם של רבים מהמועמדים. אפשר להבין את ההיגיון בדרישה שהרב הראשי יהיה בעל הסמכה גם לדיינות וגם לרבנות עיר, וכן בעל ניסיון של לפחות חמש שנות כהונה באחד משני התחומים הללו. אבל הניסיון להעביר את החמרת הקריטריונים בעיתוי הנוכחי, כשהיוזמים לא טורחים להסתיר מיהו המועמד המועדף עליהם, דומה להצעה לקבוע שעל הרב הראשי להיקרא בשמו של אחד ממלכי ישראל, בעוד שם משפחתו קרוי על שמה של אחת מעונות השנה. אחת השאלות המטרידות היא מי העומדים מאחורי תעשיית הספינים שנועדה לטרפד את מועמדותו של הרב אריאל. לאחר שיצאה לדרך יוזמת הרב דרוקמן לבחירת הרב אריאל, הוקדשו לנושא שניות שידור יקרות במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ שתיים. הכתבה היתה קצרה מכדי לעסוק בביוגרפיה של הרב בן ה-75, להציג את דמותו רבת הגוונים ואת מעלותיו הרבות שבזכותן היה לדמות מרכזית בעולם הרבנות ה שינוי הרכב הגוף הבוחר תוך הפיכת החילונים לגורם מרכזי בבחירת הרב הראשי הוא טעות חמורה. החילונים תמיד יעדיפו את הרב שנתפס בעיניהם כמקל יותר, ושהיהדות שהוא מציג מתאימה יותר לעולמם. האם זה צריך להיות הקריטריון? דתי-לאומי. ראוי היה לגלות קצת יותר עניין באישיותו של מי שככל הנראה פתיחת הדרך לבחירתו תביא לוויתור של שלושת המועמדים האחרים על ההתמודדות. אבל בערוץ שתיים הסתפקו בהתבטאות קצרה של הרב אריאל בנושא תפקיד האישה כאם - התבטאות שאינה עומדת במבחן הפוליטיקלי-קורקט הנוקשה המקובל בחברה החילונית-ליברלית. הם לא טרחו לברר מהי באמת השקפתו הכוללת של הרב אריאל בנושא מעמד האישה. מישהו חיפש ומצא משפט שיכול לעורר התנגדות, כתב חדשות ערוץ שתיים התגייס למשימה, והספין יצא לדרך. גם השבוע יצא ספין תורן ובו התבטאות לא ברורה של הרב אריאל לפיה הוא כבר מבוגר ואולי הגיע זמנו לפרוש מהרבנות. הדברים נאמרו בפורום סגור, אך צילום הווידאו הודלף לתקשורת מתוך מגמה ברורה לפגוע במועמדותו. כתב nrg ישי פרידמן טרח לשוחח עם הרב אריאל אשר הבהיר לו שכוחותיו עמו, הוא מתפקד היטב ומה שחוסם כרגע את מועמדותו זו הגבלת הגיל בחוק ולא משהו אחר. מול מועמדות שקשה להתחרות בה באופן ענייני, מסתבר שיש מי שאינם בוחלים בשיטות פעולה שמדרדרות את הבחירות לרבנות לרמה המוסרית הירודה בה מתנהלות בחירות במערכת הפוליטית. חבל שהגענו לכאן. שאלה עקרונית שעלתה במערכת הבחירות הזאת היא מקומו של הציבור החילוני בבחירת הרבנים הראשיים. יש מי שהרחיקו לכת עד כדי טענה שהרב הראשי הוא בעיקר רבם של החילונים, ולכן הקריטריון העיקרי הוא יכולתו של הרב לתקשר עם הציבור החילוני. יש גם מי שכתב שנפתלי בנט חייב לתמוך במועמדותו של הרב סתיו, שאם לא כן בוחריו החילונים יפנו לו עורף. אפשר לחשוב שהחילונים שהצביעו לבית היהודי עשו זאת לאחר שנפתלי בנט הבטיח להם שהוא יתמוך ברב סתיו. זה רק אני, או שגם אתם לא זוכרים שהנושא עלה במערכת הבחירות? כמה חילונים יודעים בכלל מיהם המועמדים, מה כישוריהם או כיצד זהותו של הרב הראשי נוגעת לחייהם? בוחריו החילונים של בנט בוחנים אותו בנושאים אחרים. לעומת זאת, עבור בוחריו הדתיים ובמיוחד בעיני בוגרי הישיבות שבהם מדובר באחת הסוגיות החשובות ביותר. בניגוד לדבריהם של אלה הלוחצים על בנט שיודיע על תמיכתו במועמד המועדף עליהם (ואולי גם עליו באופן אישי), טוב עושה בנט שהוא שותק. הוא לא חייב "לגלות מנהיגות" בתחומים שבהם אחרים מבינים יותר טוב ממנו. ואם כבר להכריע, אז לטובת מי שיש סביב מועמדותו קונצנזוס. היחצ"נים שמציגים לנו סקרים המוכיחים שרוב מתפקדי הבית היהודי תומכים ברב סתיו (למה הסקר נערך בקרב המתפקדים ולא בקרב המצביעים?), שוכחים לציין שהסקר נערך כשהרב אריאל לא היה מועמד. שינוי הרכב הגוף הבוחר תוך הפיכת החילונים לגורם מרכזי בבחירת הרב הראשי הוא טעות חמורה. החילונים תמיד יעדיפו את הרב שנתפס בעיניהם כמקל יותר, ושהיהדות שהוא מציג מתאימה יותר לעולמם. האם זה מה שאנחנו מחפשים? האם זה צריך להיות הקריטריון? האם לא ברור שחשובה הרבה יותר גדלות בתורה והיכולת להוציא פסקים מקובלים בנושאים קריטיים כמו היתר המכירה, זהות יהודית על פי ההלכה או תרומת איברים? האם לא ברור שהרב הראשי צריך קודם כל להיות גדול בתורה ופוסק חשוב מהשורה הראשונה, כזה שעמיתיו הרבנים מקבלים את הכרעותיו? זה היה המצב כאשר הרבנים הראשיים היו הרב שפירא והרב אליהו, ולשם צריך לשאוף. אסיים בסיפור קטן שמלמד משהו על פופלאריות של רבנים וכיצד היא מושגת, לפחות בחלק מהמקרים. מחזור הלימוד ה-11 של הדף היומי הסתיים באדר תשס"ה, כחצי שנה לפני המועד המתוכנן לגירוש מגוש קטיף. בבירת הגוש נווה דקלים התקיים אז מעמד המוני ומרגש במיוחד של סיום הש"ס בהשתתפות רבני הגוש, התושבים, ואורחים רבים שהגיעו מבחוץ. זכורה במיוחד הגעתו של מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לשעבר, שכבר היה זקן מופלג ובאותו יום הרגיש חולשה רבה. בכל זאת הטריח את עצמו ונסע את כל הדרך מירושלים וחזרה כדי להיות עם התושבים ולחזקם, אף שכוחו לא עמד לו אלא כדי לברכם בברכת כוהנים. היה שם אורח נכבד נוסף, רב מפורסם ובעל כישורים תקשורתיים ורטוריים מפותחים שזוכה לפופולאריות בקרב שכבות ציבור מגוונות ובכלי התקשורת. הוא דרש יפה כדרכו, ואני היטיתי אוזן לשמוע האם הוא יתייחס בדרך כלשהיא אל המקום בו נערך הסיום הזה ואל האיום המרחף מעל לראשם של תושביו. מכיוון שמדובר ברב שמקפיד להישאר עמוק בתוך הקונצנזוס, לא ציפיתי שהוא יבקר את כוונות הממשלה, יקבע שהנסיגה והגירוש אסורים על פי התורה או יקרא חלילה לכוחות הגירוש לסרב פקודה. אבל בסוף דבריו, שיכולים היו להיאמר באותו נוסח ממש בחגיגות סיום הש"ס בכל מקום אחר בארץ, נראה היה לרגע שהוא בכל זאת הולך להגיד משהו. הוא החל את משפט הסיום במשאלה שבעוד שבע שנים נזכה כולנו לחגוג שוב ביחד את סיום הש"ס. חשבתי שהנה, הוא עומד לשאת תפילה שגם בסיום הש"ס הבא ניפגש כולנו יחד כאן, בנווה דקלים הבנויה. נכון שהוא מקפיד לברוח מכל מה ששנוי במחלוקת, אבל מותר לו להתפלל, להביע תקווה, בלי לתקוף אף אחד. לא כן? ובכן, לא כן. הרב הנכבד סיים את המשפט בתקווה שאת סיום הש"ס הבא נחגוג כולנו בירושלים הבנויה. מי יכול להתנגד לאמירה הזאת? וכך נמצאה לו הדרך האלגנטית לא להתלכלך אפילו בשמץ של הזדהות עם מאבקם של תושבי המקום על הצלת מפעל חייהם - היישובים והשדות, הקהילות, הישיבות, בתי הכנסת, בית הקברות - כל עולמם. אמרתי בלבי אז שאם הדרך להיות מקובל על כולם היא לברוח מאמירות בעלות משמעות, אז עדיף לוותר על הפופולאריות.
