קודקוד, כאן תלמיד שומע? רציתי לספר לך שהר הבית לא בידינו. גם לא שכם ולא חברון. גם לא יריחו ולא בית לחם. קודקוד תתעורר, כל מה שחשבת שבידינו, כל התרוממות הרוח, כל הישראליות המתפרצת, האנרגיות החלוציות, כל אלו לא בידינו. אפילו את התקווה בת שנות אלפיים רצו לקחת לנו, כי החברים שלך לא ממש מבינים מי עַם חופשי ומה זה עם, ולמה דווקא ירושלים - מה רע בתל אביב. והר הבית - שועלים מהלכים בו, קודקוד. מנהלים אותו. זה המצב קודקוד, וכתלמיד צר לי לאכזב אותך. צר לי לספר לך שאפילו ההוא, החייל שלך שהפך למיתוס חיינו, זה שבכה מול הכותל, בכלל מצטער שצילמו אותו, מתכחש לכל העניין. צר לי לספר לך שרוח רעה, משפטית, השתלטה על מפעל חייך וחיי חבריך - מדינת ישראל, והיא שולטת בו ביד רמה נגד רצון העם. צר לי לספר לך שהפקידים, הנושאים את אותה רוח רעה, מונעים מחייליך להגן על בני עמם ועל עצמם. חייליך מסרו את נפשם במלחמה, אבל הם ימסרו את נפש חייליך למען השלום. שומע קודקוד, כתלמיד אני לא מפסיק להטות אוזן, ומה שעולה באוזניי לא מבשר טוב. כי הרוח הרעה, המשפטית, כל כך התפשטה וליפפה את מערכות המדינה, עד שאפילו נבחרי העם לא יכולים לממש את רצונו. עד שאפילו חזון הציונות, חזונך, להחזיר חיים יהודיים לכל אותם מקומות אהובים שנכבשו על ידי חייליך, הושם ללעג ולקלס. עד שאפילו חזונו של הזקן להפריח את הנגב קיבל משמעות מבישה, שעה שממשלת ישראל הפקידה נוודים בדואים על ביצועו. --------- ארבעים ושש שנים עברו חלפו מאז נשמו הצנחנים את האוויר-צלול-כיין של העיר העתיקה, מאז חזרנו אל בורות המים, לעיר ולכיכר. ארבעים ושש שנים חלפו מאז שבנו לחברון שלנו ולקבר יוסף שלנו. ארבעים ושש שנים אנחנו שומעים את פעמוני הגאולה דופקים על דלתי ביתנו, מתמהמהים לפתוח את סגור ליבנו. ארבעים ושש שנים לא לקחנו אחריות אקטיבית על ניהול העם היהודי. מאפשרים לו להגיע עד הלום, עד תהום. פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי. אני אוהב אותך... אנא התעוררי, קחי אחריות. דודי חמק עבר.
